די לדידקטיקה

אחת לתקופה עומדים אנו על חוף הים, בין אם מנגד שקיעה אדמומית ובין אם לאו, עת משב קל מעלה זכרונות על שפה; רוח שירית מתגנבת, אינה שוקטת על משכבה;
וכבר נכתב בזה הפמפלט: "הרוח הוא כל העניין!"

אולם נדייק:
בָּרוח כל העניין.
בסחף-זה של אוויר נישא העניין, השינוי; אם לא נתבדר בה – כמוהַ יחלופו מעלינו.

עכשיו ישירות:
החום העכשווי, אשר חובק את השבים לחרוּז ולמשקל המסותתים כקיר-תמך בל ישבר, מסיט את משבי רוח-השירה מהתפתחותם; מעודד דריסת-רגל במקום בו טבועות סוליות נעלי-דור-קודם, אלו העמיקו לידי בור אשר ניתן לפול אל תוכו אגב הצצת-יתר, ומשם לא יראה הנופל זריחה או שקיעה כי אם דפנות בור ורגבי עפר, הניתזים בעת הליכתם של אחרים אל מעל פני הקרקע, אלֶה המותחים את מפרש אוזנם לכוון בו רוחות חדשות ישאו אותם לגבולות העכשיו, ובבואם לקצץ את גדר התיל הממתינה לפריצתה -ּ אוויר חדש ינשוב.

אולי נביט:
הגבול המפריד בין עולם-ישן לעולם-עכשווי הוא קצב תחלופת המידע, והפחד משירה חדשה – יתכן – הוא פחד מקצב זה.

בעניין הקצב:
השיר, מכורבל בתוך שמיכת מסע משובצת, ממונע כמו נושאו אל הרימֻּשׁלגים, שם בבוקר קריר תפציע השמש ונוף שעצר כך פתאום יפקוד אותו, עד שלבו יהיה חייב להתחיל ולפעום.

סופְדּבר:
עפיפון ירוק-תכול מוסט ימין-שמאל; מעלה-מטה; וַיִפֹּל.