החוג צומצם

לקראת סיומו של הסרט "המאטריקס" (The Matrix, Wachowski, 1999) מתרחש מרדף אלים בין ניאו (קיאנו ריבס) לבין שומרי הסף הוירטואלים של המאטריקס ובמהלכו נורה ניאו למוות. כאשר מתעורר ניאו מן המוות-לכאורה הזה (שהוא למעשה מוות מדומה בתחומי המערכת המתקראת 'מאטריקס' אך הוא משכנע כלכך בחזותו, בהדמייה של מוות שהוא מעורר כך שהוא משכנע את מערכות הלב והמוח של האדם ההוזה – ניאו – למות מוות אמיתי) הוא מתעורר אל יכולותיו האומניפוטנטיות, אגב הבנה עמוקה, אפשר לומר הארה בודהיסטית בייצוגה המערבי, שכוחות המאטריקס המקומי אינם פועלים לגביו ולמעשה הוא איננו מוקף אלא בשורות קוד, פונקציות ופרוצדורות מתוכנתות, צירופים ממוחשבים ומנגנוני הדמייה.

הארה זו מיוצגת בסרט דרך "הלבשה" של שורות קוד סבוך ומסובך על המבנה הכללי של האנשים העומדים מול ניאו, של המסדרון בו הוא עומד.

בימים אלה מציגה במוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית בניו יורק, תערוכת Codedoc. אוצרת התערוכה, כריסטין פול, יצאה אל העיתונות באמירה מעין זו "הסתכלנו על ציורים במשך מאות שנים, ובשלב מסוים, כולם הבחינו שיש משהו במשיכת המברשת /…/ [ביצירה הדיגיטלית] אנחנו רואים את החזית הויזואלית אבל מה שהיוצרים יצרו קודם היה קוד."

אמנות בעידן המקוון או אמנות המחשבים עומדת על סף פריצה ואפשר לומר זאת באופן חד-משמעי. משמחת העובדה שמוזיאון בעל שם עולמי נותן לגיטימציה לתערוכה של אמנות "חתרנית" מעין זו וקצרה הדרך אל כתיבת מניפסטים אמנותיים של תכנתים, של מפעילי מערכות ושל אנשי מסד נתונים בעלי נגיעה יצירתית ו/או ספרותית.

אף על פי שנעשו ניסיונות, גם מעל בימתו הפרובינציאלית [אך בו בעת המרכזית בתחומה] של כתב עת זה [ניתן להזכיר את שיריהם של עודד בן-דוד, גלעד מעיין ושירילי לוי שעשו שימוש ייחודי ומעניין במדיום המקוון כבאינטגרל שירי], דומה שזוהי אך תחילת הדרך.

כבר בוקר; הבה נסיט את וילון התקופה ונעיר את הישנים מתרדמתם הדוגמטית בליטוף החמה המקוונת.