המתרגמים (פסטיש תומס ברנהרד)

בשנת 1999, באוגוסט, אם אינני טועה, נסעתי ללונדון, לראשונה לא על מנת להתבונן בנישואי ארנולפיני, אלא על מנת ללכת היטב, כך ניסחתי זאת אז לעצמי, בגנים האנגליים, אם כי, בסופו של דבר הקדשתי זמן רב יותר לנישואי ארנולפיני, שאני מכנה, ותמיד כיניתי, אלגוריַת-המוות, מאשר להליכה בגנים המכונים אנגליים, ומאחר שביולי התברר סופית כי תוכניתי להוצאה-לאור של כל כתבי תומס ברנהרד בעברית לא תצא אל הפועל, וזאת בעקבות כישלונה המוחלט של פגישת-המתרגמים שכינסתי, לאחר מאמצים רבים, החלטתי לנסוע, כמנהגי מדי שנה בספטמבר, ללונדון, אלא שהפעם, כך החלטתי, אקדים את הנסיעה בחודש. ההחלטה הסתברה, בדיעבד, כטעות איומה, טעות שעליה אני מספר כאן, מכיוון שארבעת מתרגמי תומס ברנהרד לעברית, שאותם כינסתי במשרדי ביולי 1999, ארבעת המתרגמים שהיו אז, כידוע, שירה איזאק, אדית ראומברג, עדנה מייסטר ואלכס ברגר, כל הארבעה – ולימים יתווספו עליהם מתרגמים נוספים! – החליטו, בעצה אחת, לאחר כשלון הפגישה אתי, לנסוע ללונדון בעצמם כדי לטפל בהוצאת כל כתבי תומס ברנהרד בעברית, וכך קרה, שחודש אחרי פגישתנו בתל אביב, ביום קר למדי ביולי 1999, אם אינני טועה, נפגשנו שוב, הפעם בנסיבות חמורות בהרבה, ולהפתעתנו המוחלטת, מכל מקום להפתעתי המוחלטת, בגלריה הלאומית בלונדון, מול תמונת נישואי ארנולפיני של יאן ואן אייק. רשימת ספרי ברנהרד וטבלת החלוקה לארבעת המתרגמים היתה בכיסי, וכשפגשתי אותם בלונדון החזיק כל אחד מהם בגזיר נייר, רבע מהעתק הטבלה, יכולתי לזהות בקלות. המתרגמים שלי, כך אני מכנה אותם גם היום, אחרי שהפרשה האומללה הזו הגיעה לקיצה, המתרגמים שלי השתמשו, בלי בושה, בטבלה שערכתי במאמצים עצומים, אחרי עשרות טיוטות, ומתוך היכרות לא רעה, ולמעשה מתוך היכרות מלאה עם סגולות התרגום של כל אחד מהם. אין זה מקרי כלל כי היתה זו אדית ראומברג שתרגמה את בטון, וכי שירה איזאק, דווקא היא, בחרה בתרגום הספר המכונה אחיינו של ויטגנשטיין, כפי שאלכס ברגר תרגם את מחיקה ולא את ילד, שאותו תרגמה עדנה מייסטר. לא יעלה על הדעת, למשל, כי אדית ראומברג היתה מתרגמת את ילד או כי אלכס ברגר, ולא שירה איזאק, היה בוחר לתרגם את הספר המכונה אחיינו של ויטגנשטיין, ולכן היה חשוב כל כך לחלק את שאר הספרים, ספרי הפרוזה בלבד למעשה, מתוך מחשבה קפדנית, וכך עשיתי, אני חייב לומר, באופן מעורר התפעלות. אלא שהמתרגמים שלי לא העריכו את העבודה, ולאחר עיון חטוף בטבלה החלו ההתקוטטויות, ברגר תבע במפגיע לעבוד על כן בעוד שֶאיזאק הודיעה, באופן הנחרץ ביותר, כי את Der Untergeher היא תתרגם ויהי מה, לא היה עולה בדעתה לא-לתרגם את הרומן על גלן גוּלד, כפי שהיא כינתה אותו. ראומברג, שמעמדה בין המתרגמים שלי היה הבכיר בהקשר זה, שהרי היתה זו היא שתרגמה ראשונה את ברנהרד לעברית, תרגום שאזל מזמן ואיש אינו מדפיס שוב, חבטה בשולחן, שולחן זה שאני כותב עליו את הרשימות האלה, והודיעה כי התנאי היחיד להשתתפותה בפרויקט התרגום הוא זכות בחירה ראשונה של הרבע שלה, שכלל בין השאר את תיקון, חוטבי עצים, האוכלים בזול, Alte Meister ובקור, כאן התפוצצה הישיבה בפעם הראשונה, מכיוון שעדנה, שתרגמה את ילד, מתוך חמשת ספרי הממואר של ברנהרד התנגדה, ולדעתי בצדק גמור, כי יתר ארבעת חלקי הממואר, כולל בקור יימסרו למישהו מהמתרגמים שלי זולתה, ואילו ברגר צעק כי יעדיף לשרוף את ביתו-שלו לפני שיוותר על תרגום Alte Meister, אני שתרגמתי את קפקא ואת מוסיל, הוא אמר,

לא אניח לנשים האיומות האלו לשים את הידיים על הקומדיה Alte Meister, הוא אמר כמעט בצעקה, הצהרה שבעקבותיה קמה אדית ויצאה את החדר בכעס. מתרגמים, חשבתי, מתרגמים הנם בעלי-המקצוע העוינים ביותר איש לרעהו, את זה אני יודע היום, שִׂנאת מתרגמים היא השנאה הקשה מכולן, הלעג שמתרגם קפקא יכול להטיח במתרגם קפקא אחר הוא מרושע במידה שלא תאמן, שלא לדבר על תִגרות הידיים בין מתרגמי דוסטויבסקי, שכידוע נגמרו, לפחות במקרה אחד שהגיע לידיעת העיתונות, ברצח. מי שלא האזין למתרגם של יצירת מופת מדבר על תרגום של קולגה לא האזין למונולוג של שנאה בוערת, מי שלא קרא את הרצנזיה של אחד המתרגמים שלנו לפולנית על תרגומי ברונו שולץ לא קרא מימיו מילים ספוגות שנאה, ולמקרא הידיעה על רצח מתרגם שדים לגרמנית בידי מתרגם-שדים צעיר יותר לא חשתי פליאה, להפך, היה ברור לי לגמרי כי דבר מעין זה צריך היה לקרות ואף יקרה ביום מן הימים. קשה, לכן, לתאר את תדהמתי למראה ארבעת המתרגמים שלי מול נישואי ארנולפיני בלונדון, שם מכל המקומות שבעולם, במה שנראה היה כחזית אחת, חזית אחת נגדי, חשבתי מיד ולא טעיתי. המתרגמים, חשבתי מאוחר יותר, שונאים זה את זה בגלל מושג המקור, שנאתם היא שנאה דתית וקנאתם היא קנאה דתית והרציחות שהם מבצעים הן רציחות דתיות, רציחות על רקע דתי, מכיוון שכל אחד מהם משוכנע כי הוא, ורק הוא, הבין את המקור באופן אותנטי, וכי כל השאר אינם אלא שרלטנים ומאחזי עיניים, שיש להתריע בציבור על מעשי הנוכלות שלהם, מעשי נוכלות המשתייכים לגמרי לפקולטה של מושג הזייפנות. מתרגמי ברנהרד אינם יוצאי דופן, וכנראה שכוח חזק יותר מן השנאה הדתית של המתרגמים הביא אותם לנסוע, באותו מטוס כפי שנודע לי מאוחר יותר, ביחד, ללונדון, ולהיצמד זה לזה, כמשפחה אחת ממש, ברגר ושלוש הנשים, בגלריה הלאומית, לרכון כאיש אחד ממש אל מול הציור של ואן אייק, כשניירות הטבלה שלי, הגזורה לרצועות, בידיהם. נמלטתי מן הגלריה הלאומית אל הכיכר, ומאוחר יותר אל הייד פארק, אבל לא הצלחתי להבין, בשום אופן, את מה שאני מבין היטב היום, והוא, מדוע הגיעו הארבעה ללונדון, ומה החזיק את השונאים האלה, כפי שאני מכנה אותם עד היום, מה החזיק את השונאים האלה ביחד כנגדי. אני עצמי תרגמתי פה ושם מאנגלית, מפולנית ומצרפתית, גרמנית איני יודע כלל ואיני מסוגל ללמוד, ולכן יזמתי את ישיבת המתרגמים ההיא. תרגומי מאנגלית כוללים כמה שירים מאת מלקולם לורי, ואת גומברוביץ', תרגום לא-טוב שפרסמתי תחת שם בדוי ולאושרי אזל מזמן, תרגמתי גם כרבע מפינגאנס ווייק, רבע שמעולם לא פורסם ולמעשה כבר שרפתי אותו לפני שנים, כמו את ראבּלה, תרגום שהשלכתי לתנור ברגע האחרון עם רבע הרומן של ג'ויס, יחדיו נשרפו כיאה להם, וכן כמה ספרים מתוך בעקבות הזמן האבוד, ארבע-מאות או חמש-מאות עמודים שאיני מוצא לאחרונה בין הניירות שלי, ואיני מקדיש זמן רב לחיפושים, מכיוון שלפחות עד לחודש האחרון הייתי טרוד לגמרי בפרויקט התרגום של כל כתבי תומס ברנהרד בפרוזה, פרויקט שכאמור נכשל לחלוטין.

מכל מקום, כמתרגם חובב, ידועה לי היטב נפש המתרגמים, ידעתי היטב לְמָה אני מכניס את הראש עם תומס ברנהרד וארבעת המתרגמים שלי, ידעתי היטב ובכל זאת נכנסתי לתוך זה, נכנסתי שלא על מנת לצאת, את זה אני יודע עכשיו. המלנכוליה של המתרגמים, אמר לי פעם ד', מתרגם אחד מפולנית, המלנכוליה של המתרגמים נוגעת בראש ובראשונה לכישלון המצוי במעשה התרגום תמיד ומראש, אי אפשר להצליח לתרגם ולמעשה אין תרגום בנמצא, אלא זיוף בלבד, מאות ומיליונים של זיופים, זיופים חוקיים אמר המתרגם ברוח נמוכה בעת שעיינתי בתרגומו ליומנים של ויטולד גומברוביץ', שאף אני תרגמתי לפני שנים לא רבות, מעט אחרי שתרגמתי את הסיפור "אביב" מאת ברונו שולץ בלילה אחד, אותו לילה שבו גם תרגמתי, בבת אחת, את "גזר הדין" מאת קפקא מפולנית לגרמנית ואחר כך, משום מה, שוב מגרמנית לפולנית, ולהפתעתי הרבה, אמרתי זאת למתרגם של גומברוביץ' שישב מולי, היה התרגום השני מוצלח יותר מן המקור, אם כי, חייבים להודות, היה התרגום השני בגדר זיוף מוחלט, אמר הוא, זיוף ולא יותר. הם משתמשים שוב ושוב במילה תרגום, הוא אמר, בעוד אין מלאכתם אלא זייפנות, זייפנות והשחתה, אמר. קרא לזה תרגום או קרא לזה טיגון חביתה, אי אפשר לתרגם ולכן אין 'תרגום' קיים, אין כלל דבר כזה אפשרי ולכן אין דבר כזה קיים, אמר ד' וקם אל מדף הספרים, ושלף את תרגומה של אדית ראומברג ל"בטון" מאת תומס ברנהרד. גם לתרגום כל כתבי תומס ברנהרד, חשבתי, אשתמש בשירותיו של ד', שידע גרמנית מן השנים שבהן נכלא, יחד עם אחיו, באסם תבואה ליד שטוטגרט. המתרגמים שלי, חשבתי, כל אחד מהם חייו היו לא קלים, אבל באופנים שונים, אם כי, חשבתי, לא שונים לחלוטין, שכן מצאו את דרכם, כולם, אל מקצוע התרגום, או לפחות אל מה שמקובל לכנותו בטעות תרגום, חשבתי. ד', המתרגם, נטל את דפי התרגום של יומני גומברוביץ' עם התיקונים המעטים שסימנתי בהם וקם לצאת. ליד הדלת הפצרתי בו שוב כי ישקול לתרגם את "פֶרדידוּרקֶה" של גומברוביץ' עבורי אך הוא התחמק גם הפעם, תן דעתך על "פרדידורקה" אמרתי לו, שֵב ותרגם את "פרדידורקה", אמרתי, תרגום חדש של "פרדידורקה" הוא דבר בעִתו, אמרתי, ואתה הוא המתרגם הנכון לעבודה הזו, אמרתי, אתה, ד', הוא המתרגם הנכון לעבודה על "פרדידורקה" ועל גומברוביץ' בכלל, אמרתי, תרגום "פרדידורקה" כמו תרגום כל אחד מכתבי גומברוביץ' צריך שיינתן רק לך, ד', אמרתי, בעוד הוא עומד בדלת ומחליק בידו על זקנו. חככתי בדעתי אם להזכיר לפניו עכשיו את פרויקט תרגום כל כתבי תומס ברנהרד לעברית ולהציע לו לקחת בו חלק, למשל בתרגום הנובלה המוקדמת והקלה יחסית לתרגום הליכה, אך לא אמרתי דבר. עמדתי מולו וחשבתי, לו היה מתרגם את "פרדידורקה" היינו מצליחים למצוא, הפעם, מי שיפרסם את התרגום ללא ספק, תרגום מעולה שכזה, לו רק היה יושב ומתרגם, אבל התרגום, ובייחוד תרגום של יצירה ברמתה של "פרדידורקה" אינו אלא מתכון בטוח למלנכוליה ולכישלון ואולי אף להתאבדות, אמר ד', ואחרי היומנים איני רוצה לשמוע עוד את השפה הפולנית למשך כמה חודשים, אמר, איני מוכן להיכנס אל מעבּדת הזיוף שלי במשך כמה חודשים, אמר, ובאותה נשימה סיפר לי על תרגומו ל"יונת הכסף" מאת אנדריי ביילי, תרגום שהוא שוקד עליו כבר חמש-עשרה שנה, מן הרוסית, תוך שהוא נעזר בתרגום הפולני של וינייבסקי.

המתרגמים שלי, חשבתי בעודי עומד מולם בגלריה הלאומית בלונדון, הביטו ב"נישואי ארנולפיני" של ואן אייק כאילו הביטו בעצמם, ואחת מהם אמרה, שמעתי בבירור, הרי זו אלגוריַת התרגום, לא אלגוריַת המוות אלא אלגוריַת התרגום, אמרה אחת המתרגמות, וחברתה ענתה לה, אם כך הנמשל הוא אנו. רק אז הבנתי כי המתרגמים שלי מביטים בציור "הירונמוס בחדר עבודתו" מאת אנטונלו דה מסינה, התלוי בסמוך לאלגורית המוות של ואן אייק, ומביטים למעשה באנטונלו המתרגם את כתבי הקודש, כלומר בהירונמוס המתרגם את כתבי הקודש, ובאמת הבחנתי, מעבר לגבם, כי בציורו של אנטונלו הכל הינו תרגום, האריה מיתרגם לחתול, החוגלה לטווס, כובעו של אנטונלו לכובע אחר, רחב ואדום, הספרים כמובן, החלונות, הכול מיתרגם, ועם זאת, חשבתי, דבר אינו מתרחש, דהיינו, התרגום קיים ביחד עם המקור ואינו מהווה המשך או גרסה שלו. חשבתי על דבריו של ד', האם ציורו של אנטונלו מחזק את דבריו או מפריך אותם, ולא הצלחתי להחליט. אחד המתרגמים הבחין בי וכולם נפנו אלי, בגבם נישואי ארנולפיני מאת יאן ואן אייק, הסתובבתי ונסתי משם אל הכיכר. רצח בידי מתרגמים, חשבתי, הוא הרצח השפל ביותר, מוטב להתאבד ולא ליפול לידי מתרגמים, אמני העינויים הגדולים ביותר בהיסטוריה של מה שמכונה לעתים המין האנושי היו מתרגמים מקצועיים, תומאסו מאסיזי תרגם את ספר תהילים מעברית ללטינית בשנת 1382, אלברכט פון לאופר מפרנקפורט תירגם את דאנטה לגרמנית (1411), אדולפו צ'ימרוזה, שנודע בכינוי "הכאב", il dolore, הוא המתרגם של הטקסט של המיסה לצרפתית עתיקה, והרשימה ארוכה, אפשר להזכיר רק את רב-האמן יאקובוס גאלינוס הסלובני, שתרגם שירי זֶן עתיקים מיפנית לסלובנית בחדר העינויים עצמו. רק לא בידי המתרגמים, חשבתי. עצרתי באחד הרחובות ליד פארק ג'יימס הקדוש לנוח, כשראיתי אותם מתקדמים מארבעת עברי הגן, מארבעת השבילים. בידו של אחד מהם התנוצצה סכין, היה נדמה לי, סכין בידו של מתרגם, אמרתי בקול וקמתי מן הספסל. מארבעת השבילים התקדמו ארבעת המתרגמים שלי, גנבי הספרים שלי, שודדי הטקסטים האיומים האלה, חשבתי. קמתי ממקומי והעברתי את מבטי מאחד לשני, לא-לא, אמרתי להם, לא-לא, אמרתי לאחת מהן, אני יכול להסביר, אני יכול להגיע אתכן להסדר, אמרתי. השונאים האלה התקרבו עוד ועוד בצעד מדוד. עוד צעד ועוד אחד. תחזיר את התרגומים, צעקה אחת מהן, תחזיר את התרגומים, אמרה אחרת באותו טון בדיוק. הטבעת הלכה והתהדקה, אבל לרווחתי הבנתי כי לא בי הם מעוניינים אלא בתרגומים, כלומר בכתבי היד של התרגומים של כל כתבי תומס ברנהרד שמסרו לי וששמורים אתי במכוניתי, אבל, חשבתי, את זה אין הם יודעים, במכונית השכורה בלונדון כמו ב"סיטרואן" הישנה בתל אביב, תרגומי כל כתבי תומס ברנהרד שמורים אתי תמיד. אלכס נעמד מולי ואחז בידה של אדית, הכובע השחור על ראשו, והכלב המתועב, הרצחני הזה, לצדו. "את התרגומים", הם אמרו, והכלב רטן, "את התרגומים". פתאום, מאחורי – כמה תמים הייתי – התחילו לחנוק אותי אצבעות של פלדה, לנגן לי על הצוואר את מנגינת המוות של המתרגמים, חשבתי, ואכן ראיתי, שתי המתרגמות האחרות, בזמן שניהלתי את השיחה עם הזוג והכלב שלו, חמקו אל מאחורי, אצבעות נוקשות כאלה, חשבתי, אצבעות חזקות כאלה, חשבתי, אצבעות פלדה מובהקות של מתרגמים, חשבתי

הערה: אין כל קשר בין שמות המתרגמים המופיעים בקטע לבין המתרגמים האמיתיים הנושאים שמות אלו.