העינים דבוקות משינה

הייתי רוצה לראות בעתיד יותר-ויותר אמנים בתעשיות, במרכזי התקשורת ובתחנות החלל – ופחות-ופחות באטֶליֶה.
דוד אבידן, לא

הם מתכנסים בבתי קפה ולא מפאת צמאון; שם יחבֵרו אל המוזות ש – בניגוד לדעה הרווחת – הפכו פטפטניות מתמיד. ימלמלו עצמם אל חדרי חדרים המכונים סדנאות, שם סוחרים אלימים יכו להם במשקל פטישים וינסרו בהם שירה, ידפקו אותה במסמר פלדה גודל תשע; קודם לגדוע את הגזע, אחר כך נשב על הגֶדֶם, נכתוב, על הגדם נשב ונכתוב. אלה סוחרי המלים; כך מיוצרת היום הספרות; הביטו! ספרות הגדם! – – –
– – – אך צאו נא צאו מחדרי העבודה, הגיחו מתוך מגוחכותו של האטֶליֶה; צאו נא צאו אל טריטוריה אחרת, אל תחנות החלל, אל מרכזי התקשורת, צאו וראו – מצטמחות פה מלים חדשות. מישהו כרך עליהן סרטים אדומים ויפים. כאן רצים עירומים ומושכים בכולם עד למטה. איננו עוסקים בזה, לא; זהו מצב.

מדוע חודשו שידורינו? איננו בטוחים. דבר מה הפעיל לחץ, זה ברור, אך היה זה לחץ כללי, כלומר לחץ שלא על מנת להזיז אלא על מנת להבקיע. ובכן, אנו כאן. אולי אמרנו לעצמנו בעצמנו אמרנו אייכה ובעצמנו רכבנו לעצמנו על קול השאלה אבל עכשיו אנחנו אומרים בעצמנו לעצמנו את המלה הזו דג והדג אומר לכל עבר הנני.

הדברים המובאים להלן ולעיל נשלחים ממקום שאיננו. הדג הוא קידוד של קיטובים מגנטיים בדיסק הקשיח של רשת המחשבים המכונה קורקי. בין הנעלמות המחשבית לבין קצה-צג הקורא, ספרות מתרחשת.

שָׁלוֹמ