השנה העשירית שלי בטרויה

מספרים כי בשנה העשירית למצור על טרויה, בחורף עתיר בגשמים ובאהבה, בסמטה מפותלת שאם רצים בה מהר מדי מפספסים פניה שהיא דרך קיצור לחומות, בקומה השנייה מעל לבית הקפה אופה הדמעות (זו הדירה שמחלונותיה מציץ לפעמים פרצוף חתלתול מרוצה, כאילו שמעבר לפינה מנגנים בצ'לו), הסתתרה אישה שידעה את סוד התעופה בגבהים בינוניים.
האישה הזו, מדי לילה, פשטה את כל בגדיה העליונים והתחתונים ונצמדה לתיקרה כמו שנצמדים לגוף של אהוב קודח וגוסס. אני חושב עליה הרבה: איני יודע בוודאות מוחלטת את שמה (אחרים קראו לה הלנה). איני יודע מתי למדה את סוד התעופה בגבהים נמוכים. איני יודע האם, בסופם של דברים, למדה גם את סוד התעופה בגבהים כבירים. וכך, מעולם לא שמעתי אגדה שסיפרה שמתוך הלהבות שכילו את טרויה, ראו הספנים של מנלאוס דמות אנושית זעירה מטפסת הלאה והלאה, אל תמצית הרקיע. "תראו," צעק אחד הנערים על הסיפון, "אישה עפה!" מנלאוס, עייף, מיואש, עונה לו במשיכת כתפיים.
"הלוואי ולא היינו יוצאים למלחמה הארורה הזו," חושב הנער כעבור שנים רבות, כאשר הזיכרון אודות השנה העשירית לתחילת המצור על טרויה כבר כה מטושטש, עד שניתן לחבר על מה שקרה בימים ההם כל אגדה שרק רוצים:
כעבור כמה שנים, בתום נדודיו, כשראה את הלנה האמיתית, מנלאוס נדהם… יש גירסאות רבות למעשה הזה. לכולן סוף דומה: מרגע פגישתו המחודשת עם הלנה ועד ליומו האחרון בזרועותיה, כעבור עשרות שנים, מנלאוס הנדהם לא ממצמץ בעיניו אפילו פעם אחת.