זה כל הקונצפץ:

לאחרונה גילה שמעון אדף את קולו מעל גלי האתר בטענה שהשירה העברית איננה רלבנטית מפני שעסקה ארוכות בנסיונות-שפה שגררו מאיסה-ציבורית, כמו קורא הקהל אל משורריו: שבו, כתבו שיר. והנה, מאז התרסקותו של אבידן והעלמותו של "עכשיו" פסקו הניסויים בשפה והחלה מגמת יישום שטיבה לחטוא (ואכן היא חוטאת) באובססיביות. סדנאות השירה צצות כמו סיקור אחרי פיגוע, "משוררים" זוכים בתארם כמו חיילים אלי רב"ט, שגרה שירית מסתמנת ומסמנת את הניוון הכללי בתחום חקר-השפה, חקר האפשרויות, חקר החקר.

דומה שדווקא האמנות הפלסטית חפשה את ההזרה המתמדת בנסיון עיצובהּ דרך מדיומים שונים ומתעדכנים; לראיה, במוזיאונים שמכבדים עצמם (תל-אביב עד פומפידו) מוצגות עבודות וידאו-ארט, מולטימדיה ואף נֵט-ארט. ביישות השירית, לעומת זאת, ניכרת מגמה שמרנית בכל הנוגע לקדמה ולמדיום; רוב המשוררים נוטשים באופן לא-יזום את הקִדמה, ומוצאים חצינחמה בדגמים ישנים, נאחזים בהם כבגואל [עיונוסף: ולטר בנימין; על מושג ההיסטוריה]. הסיבה לפער זה בין השירה לקִדמה היא ככל הנראה עכבות טכנולוגיות -אומר אבידן ב"מינשר האבידני" – "אין להתייחס […] אל מחשבים […] כאל יותר ממכונות כתיבה מתוחכמות" ואין פה כוונה או הצהרה בדבר יכולתו של המחשב, אדרבא, ישנה הצהרה חדמשמעית בדבר יכלתו של האדם! נראה שהניכור השירי לאמצעים הטכנולוגיים הבהב חמורות כבר ב-1974.

את הגליון הנוכחי פותחים שני שירים ('שירי-HTML'; עמ' 3 ו-4; עילגוּת השם היא זמנית; הצעות לשם מוצלח יותר תתקבלנה באהדה מאופקת) שמדגימים אפשרויות שיריות חדשות תוך ניצול אפשרי של המדיום המקוון.

השותפות בין אדם לבין מחשבים בכתיבת יצירות ספרות – או ביצירת יצירות אחרות כלשהן, בכל המימצעים – נראתה לי אז ונראית לי עוד יותר היום כבלתי-נמנעת וכמלהיבה ביותר.
דוד אבידן, הפסיכיאטור האלקטרוני שלי

על פי רוב משמשת במה זו כמצע לניסויי-שפה/דגם/אפשרות (דבר-דג 3, 8, 11, ו-12) ומנסה ליצור הזרה מסויימת למדיום בו מובאים הדברים, עם זאת דומה שהקדמה זו הייתה הכרחית כדי לרכך את מהלומת הניכור בין המטען השירי של הקורא ובין המטען האוונגארדי המוצע.