חם

זה חל גם על דרכי שכנוע רוחניות
ברטולט ברכט, תרגם: שמעון זנדבנק

מִשּׁוּמַּה, הקורא את ביקורות השירה, המתפרסמות לעתים, מתועל למסקנה – כמעט-יחידה – כי מצב השירה העברית (כמו דברים אחרים במדינתנו) "מעולם לא היה טוב יותר". הנשים כותבות "שירה נשית", מחבר שירים קצרים לעולם "מצטיין במינימאליזם חד"; כתיבה יומנית-חווייתית היא אמירה של "משפטים כנים, אמיתיים ותמציתיים"; המבקרים מבריקים מעל מוספי הספרות בברק בהיר כלכך, שאין איש קם עליהם להשיבם. אם ישנם ויכוחים הם רק בגין אותם "פרחחים" פוליטיים, וכנגד ההצהרה הפוליטית עצמה. אך פרט ל"קומץ" זה, הביקורת מאפשרת לשירה העברית לשוט על מי מנוחות-עד, בעוד הנוסעים נדרשים להרכיב משקפיים כהים ולבהות בעצמם.
מתי לאחרונה נכתבה ביקורת שלילית על ספר שירה? מתי עלה לדיון סגנון כתיבה (לבד מפולמוס מדורימנור; כמו הדיכוטומיה חרוז/תפוז היא המדירה שינה מעינינו)? במקום לנסות לנער את הדוב השירי מהיברנציה ארוכה-מדי, כורכת סביבו הביקורת חבלי-הלל. דברי הביקורת (שאינם אקדמיים) הפכו מעין זרוע פרסומית, שסיבתהּ האפשרית-עד-מאוד היא חפיפה מסוימת (בלשון עדינה) בין קבוצת כותבי השירה ובין מבקריה, לשון "שמור לי".

פתרון שגור במקומותינו, מעין מקבילה של ועדת-בדיקה לנושא, הוא הקמתה של 'סדנה לביקורת שירה', בה, עם רון בלב ועט ביד, יחל טקס הקבורה האמיתי.