ימים קרועים

"תן לי לספר לך על ימים קרועים בין רגע לרגע, עם כל האור הפתוח וריחניות הקיץ והאבק הנימוח מיום ליום. משהו הווה ומתמהמה בנוכחות דהה ואינסופית, כמו יובש חספסני נמשך בין סחיפי החול והאבן הנרצפת מאודה עד דק, כמו אצבעות נוגעות לא נוגעות בין הימים צבעים מוארים רוחב ניחוחות מעופרים רוח חמסינית בהירה רישרוש עשב רישרוש עלי העצים צמיחות קמילות צל משוטט. תנועות מתארכות, תחושה כוססת של התרפטות, עייפות כבויה בעיניים המסתכלות לפעמים בהיתאספותם הרחפנית והאיטית מאוד של הדברים. יוני שבעים וארבע נמתח דחוס ומטוען לתוך יולי שבעים וארבע. עדיין שמן של אחרי מלחמה, משך-ימים תמוה ומותמר הוויות, ספוג ברטטים של עצבנות מכורסמת ורעה. משהו מוכה ומקומט משינות מופרעות, מרובה פרטים, צועק ללא הגאים, מאבד כיוון. תחילת קיץ זהבני ומהוסה וכבר נדמה שהכול הולך ומסתיים בדרך כלשהי, משנה פנים מתמלא ונחסם בסתמיות מישקעים קרושים כמו שכבות גיאולוגיות וסימני צעדים מאובנים, בפרקי התרחשות חסרי יציבות של שעות אחרות. רגעים מותססים נמוגים ומשתיירים כמו לבנוניות נראית-נסתרת באוויר החם נחשפת כמו עצם גרמית ומורתחת בשמש צוהריים בשדה חולי בין קוי עשב שיחים מעובים קוצים כהים משתרבבים על מים המתמעטים מיום ליום, בין לחישות חסרות שם חסרות זמן. בקרים שרועים נשובים מילמולים בהיתכחלות שמיים גבוהה אוורירית באור חלק וקריר איכשהו, המצמיח במהירות שטפים שרביים טפטפניים בריפיון רזה בקצות המגעים האובדים, מרגע זה והלאה, מיום זה ולמחר. שעות צוהריים מוקפות חרישיות קשויה וצרובות עד מחנק, שלוליות אוויר מצועף בהשתקפות מעוותת טילטול מרחקים תוזז אל הגבעות הצפות קלות-כבדות במרחק, מעבר לצמרות המידקקות באור השופע עד שקיפות מנוצה שחרחורת מעבר לשדות הנפתחים בחום ובצהוב ובמריחות ירוקות פראיות מעבר לאבק הנקשר ונפרק בקו מסנוור בסוף המישורים האפורים. שעות אחר-צוהריים שבהן נמחקים בסיסי הגבעות והמידרונות נפתכים בבהירות מלוהטת בגאות צללים חיוורים כמו אצבע חוזרת על קוויהם ומטשטשת ציור עיפרון, מעבדת כתמים פזורים של לובן עצום וצמיחות נבובות וניצנוצים פיהוקיים של אדמומיות ושחור ואטימות של מישטחים מרוקנים. לילות קצרים כמיהים לרטיבות נישאת בתנודות הרוח קולות משייטים למרחק בתוך חצרות חשוכות ברקמות מעולעלות רחשים חבויים ורחובות בציפה של אורות מעוגלים זורמים בין רכות לחיספוס ורגיעה קרירה ונינוחה ככל האפשר, רצף בלתי נגמר אפלולי מסע מרוגש עירות של מגעים אולי אהבה חמימות של קירבה חסרת דרישות ריחות על האדמה המפויסת בחושך. האדמה כבר מקובעת בתוך עומק החמסינים, מעלה צמיחות צפודות וגסות פרקים, פלומות לבנות צימצומי-עלים צהבהבות סמיכה, בין החצרות המאבדות את תחומיהן ומתמסמסות זו בזו, הגדרות עולות על גדותיהן מדובללות במטפסים ורודי-גביעים ובעיבויי ריחות הדסים ובפרחים כתומים-סגולים סבוכים בעלים שעירים וכדורי פרי שחורים בשמש האופפת אותם במתיקות מלאה בזימזומים של חיות קדחתניות הנפסקת פתאום מתפקעת משקט ושוב מתהווה במקצבים מתחלפים. שולי כביש מתפוררים ברשת סדקים ומורד תעלות הקורסות בעקת הקיץ מחולחלות חום ולובן שמיים ושריקת חוחיות והתרוממות צבה ללא שיעור באוויר הכבד. אולי האדמה מסתירה בתוך שקיעתה והצטמקות רגביה ואפיקי העפר העוברים ביניהם אדמה אחרת שתהיה לחלוחית ודשנה בזמן אחר, בוצית ורטובה בימים אחרים, בחורף הקרוב ובחורף שיבוא אחריו, ושוב תהיה ישבה וארעית בקיץ שביניהם ובקיץ שאחריהם, ובכל עונות הצחיחות על האדמה הזאת, בכל המעשים שיהיו בה מזמן לזמן, מעונה לעונה. ארעיות נמשכת והווה. זה הוא סוד המעשים כולם. והמחשבות, האנשים, המילים. ומסביב לבתים הנפתחים אל הזיית הרוח עולה דשא משוטח חרוך באור של צוהריים מתארכים, מסחרר ריחניות טרופת-עשתונות, מגדל שורשונים חשאיים ונוגע מעט מעט בכמה דברים בלתי מובנים. קצה תקוותיהם של אנשים, תחושת הרגילות הקטנה והמסודרת, הנוחות הזאת של ההסתפקות בנמצא, בדיית העשייה שכאילו עתידה להתגלות בה התכלית האמיתית. השתופפות הדרגתית. ראשית השיכחה. פתח תקווה של סתם. מציאות נמוכה בסיפורי השעות והרגעים המתמשכים קטנים וחסרי משמעות, מתפזרים והולכים, מעוררים בך משהו ונשכחים כך או אחרת, סילוקי הדשא הגזומים ועשבים שנתלשו עם שורשיהם החלבלבים וענפי שיחים נובלים ואופסים לצד גדר אבן נמוכה, בשולי המדרכה, מתייבשים ונאכלים מיום ליום, מתמוטטים לתוך עצמם בגסיסה בלתי חשובה, מבטלים את נגיעתם המיוסרת והרפוסה במחשבות בזיכרון ברגעים המהירים כל כך באדמה בין האור והצל והיובש והיאוש והתקווה וההישארות. הקירות מנוקבי אור וסמוכים זה לזה, מעיקים על החלומות מעקצצים בכפות הידיים הנדחקות בהם מבקשות מה. הרהיטים מתחככים בקיווקווי התריסים, המרצפות מוכתמות מהתזות שמש שכבות דייסתיות קורים של אבק מלחכים ביחפותן של כפות רגליים משוטטות בשעות חסרות מנוחה בשעות מדולדלות שעות מתלבנות וריקות. קולות ניתקים בין הקירות. בין העצים נחים ריחות ירוקים לימוניים ניצני פריחות אגסיים מעופפים בטירוף מלא סיכויים. משהו יהיה. צל ציפור שחור רץ על הכביש ונבלע בגובה. ברחשים מנסרים באור. גיאות של שקט פתאומי. צרעות על מים ניגרים. ומסביב קורים דברים שאין בהם התחדשות או פיתרון של החששות המוזרים הנשארים מתחת לקמטי העור בקצה הנימים הדקים של פיעפוע הדם והנשימה בתנודת האישונים הנרתעת ממיצוי כאבים הנחשפים פתאום ואינה מוצאת לה הפסקה. מחשבות נוקרות בך כמו ציפורן הצומחת פרא לתוך הבשר, נעשית מוקד לעיגול המשורטט סביבך במעוקם. אתה הולך ונסגר בעצמך ובמה שעובר עליך, מגביל התעוררות מהלם, שאינו הלם ממש אלא טור של תמורות, כמו אבן נזרקת בשלולית מים ואינך יודע שהיא נפלה שם עד שהתפשט אחרון המעגלים ונגע בך, והוא פתאומי ואינו פתאומי באמת, ומכאן והלאה אתה יודע שהיה משהו. כל הדברים שהיו ודאות אחת כל כך מתפרקים עכשיו לרסיסי התהוות ועוד התהוות, באוויר הנהדף ונופל כאילו היה בו אחרון המעגלים והמלחמה היא גולמיותה של האבן השוברת את קרום המים ומפעילה בהם תנועה לטווח ארוך. כמו הומר הכול בסידרה של נגיעות סמויות במרקמי הזמן שנעשה עכשיו זר ומחותך וחסר תקנה. והמלחמה הופכת לריבוי של סיפורים שחוקים במיצוי כפייתי בפחדים סתורים וזיעה חמוצה ומזוהמת ואשמה גרגירית כמו לבנה אכולת רקב בקיר חדש. דיווחים צפופים בהתגוונויות של כלום, בעיתונים הנקראים ומודחים ביום אחד, מגולגלים לחבילות שבועיות ומונחים על המרפסת, כמו יריעות עור מתוחות לייבוש. ערימה של מילים בגבול האור והצל, רוחשת קולות זעירים כשאתה מנסה למצוא בין המדפים המצהיבים הווה שהיה הולך ומתאיים בימים האחרונים, וכבר איננו, כמעט ואיננו. מנסה להבין משהו, בין המתהווה והעובר. מסך הטלוויזיה מהבהב ביושר עצבני שחור-לבן מתוך החיים מתוך המוות מתוך המלחמה שהיא צללית על פניך מתוך הימים הנרבדים זה על זה, בבואות זוהרות וכבות מאחדות גופים לתמונות רדופות מאחדות תנועות לרצפים עלילתיים. קטעי התרחשות חדשותיים מתגלגלים בהתמדה לתוך הערבים החמים, מסתכסכים בפינת החדר מתחת לווילון המפרפר ומחשיך ברוח נופלת. מאחורי המסך המואר עובר בקיר סדק צר, מעודן וכמעט בלתי נראה. שריטות קטנות נרקמות בטיח. לפעמים אתה נופל לתוך שיחות מיקריות. על כיסאות-מתכת מרושתים בצבעוניות מחוררת מתחת לסוכך דהוי, ופנים בית-הקפה כבר מוטמע בערב ודלתות-הזכוכית בחזיתו רחוצות בסיבי ארגמן של אור אחרון. בחצר בין גדרות ובתוך סילון של ממטרה הנפתחת סיבובית ומרטיבה בריחותיה את הכביש ואת הקיר הקרוב ואת הדשא שביניהם. באוטובוס רוטט כולו ברעש פחים, מזדחל בתוך העיר בהמרות עצבניות של מהירות מוקף הבל צוהריים עד לתחנה המרכזית. בפגישות משפחתיות מתחת לניאון מזומזם רוחש חרקים במרפסת פתוחה עד שהיתושים מתחילים לצוף על העשב ועל שלולית המים שמתחת לגדר והברז מטפטף קולות בחשיכה כמו מקיש מיקצב געגועי וחדור שלוות אבודות. לפני חדר-המזכירות בוקרי בחינות-הבגרות האחרונות, כשהאצבעות מתחילות להזיע ועיגולי-רטיבות מסתמנים בחולצות וההמתנה בלתי נסבלת, ועל מגרש הכדורסל הרותח באור בין פיגומי הסלים וצילם המסוגר, ואחרי הבחינות, כשיוצאים אל השביל החולי שבין אולם-ההתעמלות והברזיה המוריקה בצל. שיחות חסרות כובד, נשכחות כל כך מהר. המקומות נשארים והזמן כמו עוקף מתווי שיחות שאריות מילים בדלי סיפורים. התעסקות מילולית בין אנשים, בתמיהה, חוסר הבנה. אימות מוכחשות שפתאום ניתן להן ביטוי והנה הן קיימות. שלווה קליפתית השבה וקורמת גידים ועור, כמו נגועה בצמיחת הקוצים ובהצהבתו האיטית של העשב והחול הפורח מופחת גוונים. עכשיו לאחר היפקחות מיוסרת, לאחר מלחמה המתייבשת בזיכרון כמו כיח עתיק ודמי, לאחר חודשי רגיעה גלדנית, לאחר מגעים מגששים לביסוס משהו במצב המעורער, בדרכים המלבינות, בחשיכה החמה, באור הקיץ, באנשים, ברגעים המתהווים, בלילות ובחלומות ובהתעוררויות רוויות זיעה ופחד-רגע ובהתרסה ובהתלבטויות ובסרבנות משוכת כתפיים. הצבעים התרפטו והיו לאחרים, והחורף שעבר מאז לא חידש אותם ולא הוסיף להם דבר. כל החודשים האלה, עד שהעיניינים התייצבו והיתה הכרעה לכאן או לכאן, לכאן ולכאן, והלאה. מצבי המתנה. טעמים חדשים של מרירות ישנה, כבויה ומלאה תהומות. כך הם הדברים. הכמיהות מתמעטות נסגרות בזהירות, נגועות בתחום ימים כבד ומפוייח וממאיר. מרחוק, רק מרחוק, בקוצר נשימה ובמשושים נקועים. משהו הוסט ממקומו ביסוד הדברים. משהו ממשיך להיות מעוות. עדיין מחפשים אחר גופות הנעדרים בדיונות הנוסעות עם הרוח ובין הצוקים בבונקרים במכתשים במתכת השסועה שהעשן סימן בה חטטים בעמדות-השקים הספוגות ברסיסים בשבילים צדדיים בתוך תעלות-המים בצילומי השבויים ובעדותם של החוזרים מצידה השני של ההוויה קרועי אימה ומלאים בפליאה מנוכרת שנחלצו וגופם עימם. העיניים מביטות בכתבות המתיישנות פתאום, מתוך הטריטוריות המתפנות בהדרגה, בתעלות המים שלהקות ברווזים צפות בהן, ממטעי המנגו וחושת החימר וכוכי היונים מרופדי הלשלשת, מן הפיסגה המשקיפה על פרבריה המטושטשים של דמשק, מן הארמיה הלכודה שכבר אינה לכודה, ממיצבורי השלל והמחסנים העמוקים ומחפורות-הטילים הפרסתיות, אוהלים עומדים בשממה גדולה ומתכנפים ברוח חורפית מעוננת אבק, מיגדלי תצפית ועמדות זיגזגיות במדרונות-חול מחורצים, טורי שריון מחוצים במישורי בזלת המכוסים קוצים ושיפועי רמפות הזורקים פרישות חשכה מתארכות, שירטוטי שריפות שכבו מזמן. ההווה עדיין מכיל אדמומית גחולה וימים מצועפים בסופות חמסין לילות ירויים במרחק ועמודי אבק וניקורי פגזים וקולות ברוח ואבן חמה ודם כהה וגופות מנוטות בגומות צחיות במידבר ומאבקים שכוחים עד מוות. הכול מתוקשר במאמץ של עין מול עין, מצח מול מצח, כפות ידיים על כפות ידיים, אצבע עקשנית מדקרת בחזך מקפלת אותך יבש-פנים על הכאב הקהה שהוא שלך אפילו לא היית ממש בתוכו, בתוך פעימות התהוותו, שם, בצפון בדרום במוצבים הנצורים על גשר התעלה המזדעזע בעומס במובלעות הבזלת בחורשות הליבנים בעימקי האלונים במיתחמי התיל בבורות הפיקוד בשורות דקלים המוליכות לשום מקום בשדרות מוקשים המוזזים שוב ושוב בסדנאות החימוש בתאג"דים הרפואיים באוקטובר שבעים ושלוש היית בקירבתם של הדברים, עם מישמרת השמיניסטים בבית-החולים. במיסדרון מואר במלבנים צהובים מתאבכים בצל חמים. לילה. גוררים ספסלים מרופדים בפלאסטיק ירוק ויושבים ליד הפתח, בחלוקים מעומלנים מדיפים ריח מתקתק מכופתרים ברישול, מדברים בכבדות מתנשמת נמלטים מן המחשבות והידיעה. מחכים שאיש לא יגיע, שאיש לא יצטרך להגיע. אבל הם מגיעים מתוך החשיכה שנחה בחוץ על פיתוח האספלט ופיסת הדשא ובריכת המים הפרפורית והעצים השחורים סביב, מגיעים באלונקה מורצת מחניון המסוקים המתעמם ברעש קשה בחרדת ההישחקות והבלימה בהיבהוב אורות מתוך הגובה החשוך ועל הפנסים המתכתיים הנרטבים בלילה על מיצלבי הצבע הלבן המופיעים פתאום, מגיעים באמבולנסים צבאיים חוליים וגבוהים, כותרת אש סיבובית על גג מחוק כאד, מגיעים כבויים ושרופים וירויים ומרוסקים וחסרים ומקומטי עיניים והתפקעויות של רטיבות אדומה על חזם ועל גפיהם ואצבעותיהם בין קרעי חאקי זיתניים כהים מזיעה, עיניים מתבוננות לתוך היפקחות סופית כאילו יצאה מהם נשימה ארוכה ללא סוף. תחבושות מוכתמות באבקות חיטוי ומשחות נגד כוויות בגדים גזורים בשר אכול ומלוהט בועות עור צרוב חתכים רצחניים. לפעמים מגיעים מאוחר מדי. לפעמים לא מגיעים ורק כאבם המסמא ובשרם החיוור-מפוייח נישאים פנימה עטופים בשמיכה. אנחנו עומדים בפתח הצדדי, מרחוק, מפחדים לגשת. מסירים מבטים, נרתעים מסיוטים קרבים, לפעמים נקראים לתוך ריצה מזורזת החוצה ופנימה ואל חדר המיון ואל המעליות ואל חדר הניתוחים. בשעות שיגרתיות קוראים לשמיניסטים לפה, לשם, להעביר מיטה עמוסה בצבירי תחבושות ודם קרוש וסדינים מוכתמים למחסן הכביסה, לגרור חבילות אינפוזיה לאורך המסדרונות, להדריך תורמי דם. כשהלחץ רפה דוחים אותנו אל התחומים החיצוניים, למחלקות אחרות, להחליף אחות-לילה במחלקת ילדים, לחלק סירי נירוסטה,ף לכוון יציאתו של אמבולנס מהבהב מיטשטש בשביבי אור חולניים. מבקשים לשבת עם הפצועים שהגיעו לפני כמה ימים, לדבר אליהם בשקט ובזירות ולדעת שמצבם יכול להיות רציני, מחמיר והולך עד מוות. לובש חלוק לבן, מגן-דוד אדום על כיס החזה, אינך זוכר מי היה איתך באותן שעות באור המקומץ, אינך זוכר פנים ושמות, אינך רוצה לזכור. אבדה פתאום תחושת היחד ולא היתה חשובה יותר. אחר-כך מתקצרות המישמרות בהדרגה נודדות לשעות הבוקר. נזהרים שלא לחפש פנים מוכרות בין המגובסים והחבושים והרדומים והערים מפחד. אתה יכול לפגוש פתאום חבר ילדות, מבוגר ממך בכמה חודשים, בן של שכנים, קרוב משפחה שבאחת ייעשה קשור אליך בבשר ובדם, בן-דוד, אח, אבא. נגיעה בבשר ובדם, המחשבות מלאות במערכות עצבים רגישות ומתוחות עד שבירה. אתה מבקש מוצא ונשאר רק עם שיכחה בלתי-מתרצה הנופלת תחת העומס ונפתחת לקליטות רחבות של הזמן והאדמה הבלתי נגמרים, הניצחיים ללא שיעור, הרגעיים ללא פניות, הנשארים. ימים על ימים נמוגים באור ובשתיקות, בין שרב לשרב, בגוונים מסולפים כתמתמים של בוסר מעוצה ובשלות מתוקה עד בחילה, מתבקעת ומגירה התמצות של ליחות תוססות. משהו לוחץ על רקותיך, אתה מסתבך באי-נוחות מסורבלת חום, בין הבחינות המושתנות הארורות האלה. שייגמר כבר לכל הרוחות. מסתובב במיכנסיים קצרים בבית הריק, מדשדש באבק, עירום למחצה מאחורי תריסים חדורי אור. מציץ החוצה, מזמזם הזיית קרירות בין הקירות שצל חמקמק מסמן בהם את הזמן העובר. חולם אהבה. לפנות ערב מתחילה התחיות כלשהי. ריחות סחוטים בחשיכה בין העצים, אורות הרחוב ניצתים במעוך החרקים בקריאתה של ציפור בקצה ענף רוטט על רוח מקרית. עונה ניצחית של קיץ. נסגר שעות ארוכות בחדר המואפל, הספרים מכסים בערימה על מנורת השולחן, המאוורר הקטן משתנק למראשות המיטה וקוצץ בסחרור כנפיים את האבק הנושר מתוך התריסים. שוכב על השמיכות ושינה רפויה מכסה עליך. מעביר דפים בספר, שומט שורות מאבד משפטים מנמנם מתעורר והספר מעוך תחתיך, וניירות סיכומים מלוכלכים בדיו, וגלעיני אפרסקים מצומקים וחלקי עיתונים נושרים אל הריצפה. המתנה מתעדנת. יושב אל השולחן, נלחך בקצה תקווה מגודלת ובוסרית כל כך, מפנים חלום מלא זרויות, נשמט מתעורר מוכה בפיך בזווית השולחן, חש טעם של דם. מנסה לכתוב משהו, משמיד דפים ועוד דפים בתחושת נפילה, בקריעה קפדנית, באיפוק חשאי ומנובז. מסתובב לראות משהו בקצה העצבים המתרגלים לנוף ולזמן שאינם רק נוף וזמן, אלא גם סדרה שתיקות מחפשות מילים. ריח בנזין שרוך על הכביש, ברזל ופח רותחים בגגות גדרות עמודי חשמל מכוניות צירי דלתות משוחים חלודה, עץ מבוקע ורקוב שצרעות התיישבו בליבתו, אבן חריבה שיחים זהרניים ריח אפר מטושטש רוח מתה. מה מתקיים מיום ליום. צמיחות וגוויעות בלתי מוכרות, השורשים מעמיקים באדמה הכבדה האפלה, העלים נעשים משוננים בין הבתים והשמיים המתרווחים והדרכים השטוחות והמילים הנכתבות באיטיות על הנייר והעפר והרגעים. יוני שבעים וארבע בא חם ופשוט לתוך יולי שבעים וארבע. לצאת להתרחק להינתק לראות משהו, לנסוע מאוקיאנוס עד אוקיאנוס טעון במראות וריחות וטעמים אחרים, מלא זיכרונות אחרים. לחיות על אגוזי-קוקוס ובסוואנות בלתי-אפשריות. לחזור בלחיים שזופות עיני-נץ ומיקטרת מפמפמת ניחוח עז ושק ראשים מצומקים מתחת למיזרון. לתלות בין רובי הציד וראש הקרנף את דגלי-השבט העתיקים ותמונה של האב-הקדמון שותל בבוהניו עצי אקליפטוס בביצה קודח באר במידבר רוקד על מורג-דיש מניף קלשון באור השמש יושב על גג משוריין במיכנסי-שיבר וכובע-גרב מקים מדינה והולך בשדות של אופטימיות הולך לאיבוד בשדות של אבק משרקק שיר בשפתיים יבשות עיניו סהרוריות. בין הבחינות אתה מתחיל לחפש עבודה, לכמה חודשים, עד לגיוס. אינך מוצא דבר. הכול יגיע לרוויה מותשת, מכורסם עד לתשתית, נאבק על קיומו וניתלה בזמני-עבר טובים יותר. ממתין שהכול יחזור יהיה כשהיה, שהכול ייגמר והכול יתחיל.

לפעמים אתה מסתובב בחוץ בהארקות קצרות של שקט ולילה. מתכונן לבחינות הממתינות לך כמו חרולים קטנים של רוגז בתוך המחשבה. מפהק הזיות. נושם ריחות מתרססים, אדמה, עשב, מים. אתה והיא, ריח בצווארה ובשערה ובכתפה, יד רכה ועיניים קרובות כל כך דוממות, יושבים, בחושך מגששים אחר משהו שאינו ידוע בשמו. ריח חם וחושני שיש בו רגיעות מובטחות, היסוסים. עוד מעט תופסים אותך במערכות חדשות של מרות ודרישות בלתי פוסקות בהתכוונות מרוכזת. לבוש מדים זיתניים, כומתה מעוכה, נעליים משורכות, מעמיסים עליך בשק אחד כל מה שיהיה לך, אולי לשלוש שנים, אולי לא תצטרך לו כלל והזמן יתקצר לך במידה קיצונית, מוחלטת. כן, פחד. נקודת כובד. בינתיים, אתה והיא, על ספסל רטוב מוקף בשיח מטפס שפרחיו הקטנים נאחדים לתיפרחות כחולות והעצים ליליים בירוק-שחור בפנינים רכות של אור וערפל צנוף עד לשורת פנסי-רחוב המתקשתים גבוהים על הכביש ועל כניסות הבתים המשותפים שמעבר לו. בינתיים, אתה והיא, בין חלונות-ראווה מוארים, נוסעים לתל-אביב להריח ים בלילה להיכנס לסרט. חוזרים באוטובוס ריק של השעות המוקדמות, יושבים בחרדה מתחת לתמונות של שקיעה ויערות סבוכים, באנאליים ובלתי-מטרידים, מקשיבים לתקליט סחרורי שקט נוגן קול מוצלל בין פעימות עמוקות, איטיות חלומית רחבה ללא שיעור. "חשבתי על כל מה שבינינו, אם אנחנו רציניים וכל זה", מחליפה תקליט על הלוח המסתובב ברחש דק, רחוקה מקישה שוב ושוב ברוח. "אני צריכה עוד זמן לחשוב". "מה קרה?", יושב על השטיח ברגליים יחפות מתבונן בעטיפת התקליט, כסיפות חורפית חלקה ראש-על-ראש סיימון וגרפונקל, מתחיל קצב מהיר עצבני ססיליה ססיליה, מרים פנים רואה את עיניה, מהססת. "לא קרה כלום. אני רוצה שנפסיק, עד אחרי הבחינות". מתיישבת על הספה, אצבעותיה נוגעות בכיסוי המשובץ, מיישרות קמט. שיער קצר מתולתל מעט, התחבטות מענפי העץ מחוץ לחלון, עורבני שבמקורו סרט-נייר מבריק מפרפר לתוך האוויר ונעלם בהיפוך בין הענפים ושולי הצמרת המוזהבים. "בסדר, אם זה מה שאת רוצה", דוחק כפות-רגליים לתוך הסנדלים, "כבר מעכשיו", כועס חם עייף. "אל תיקח את זה ככה", עיניים, אצבעות, זרות במילים. "אני מוכרח ללכת". מרושל-קול משתהה ליד הדלת, "מצטער". יוצא וסוגר את הדלת באיטיות. חדר-המדרגות אפלולי וקריר. יושב על המדרגה העליונה, סורגי-המעקה קרים ונוקשים על המצח. והיתה שתיקה ארוכה, סיום של משהו, מזמן לזמן. באים לתוך חשכה, לתוך לילה המלא קורים של הירגעות, מוכיות נאספת שלמה מוחצנת באיטיות מוצאת מקום לנוח, חלקי-לבוש שמוטים בחדר מותווים באור וצל, ליד המיטה, ליד השולחן, חולצה פרומה, חצאית, חזיה כחולה מקופלת כרוכת רצועות על הכיסא, כתף נלטפת חמה נושמת פלומתית, אור ירח עוטף את אדן החלון ואת פינת החדר, ערימה של ספרים על אחד המדפים בין שתי בובות לבד, כתם בוהק על הרצפה, גומת-צוואר רטבובית, אצבעות לומדות דרך, יד על יד והלאה, פנים אל פנים וידיים אל ידיים וגוף אל גוף ואהבה לא ידועה אל אהבה נלמדת וכמיהה אל כמיהה וידיעה אל ידיעה ופחד אל פחד ונוחם אל נוחם והוויה אל הוויה, סוגרים את הדלת מתקרבים בתוך השתיקה בתוך המילים המהוססות, תשובות נמצאות ללא מילים, מתהווים, מתמהמהים, מגששים לקראת אהבה כלשהי רגע אחד אפילו רגע אחד של חמימות פעמת רכה, קירבה שפויה כל כך, כאילו אמרת הנה תשובות למצוקתו של הזמן הנה דברים חשובים באמת, טעם ימים אחרים, כאילו אמרת רגע אחד רגע אחד רגע אחד מחר, רגע אחד כל החיים"

פתח תקוה, קיץ 1978

הסיפור פורסם בקובץ ימים קרועים (כתר/עכשיו 1991). המערכת מודה להוצאת כתר על שהתירה את פרסומו מחדש.