איך אתה מעדיף את השירה שלך? – יפּנית גּבוֹהה וּמוּדאגת

"מחברת החלומות" המצויינת של אגי משעול (הוצאת אבן חשן, 2000) היא, כשמה, קובץ שירים המתארים חלומות של המשוררת. במעין מבוא לספר, תחת הכותרת "לחטוף את השיר לפני השכל" כותבת משעול (ההדגשות לא במקור):

כל בוקר, במעבר העדין בין שינה לערות, ניתנת לנו לרגעים הזדמנות
לשהות במצב תודעה מיוחד במינו, שבו אנו פנויים מעצמנו ואיננו
אלא התרחשות פשוטה, חופשית ממחשבות, רגשות או רצונות.
[…] השכל מנמנם עדיין ועצל במידה מספקת כדי לאפשר לחלום או
לשיר להגיח כמו שהם, בלי שייחטפו על-ידי תנועת המחשבה.
המחשבה והשירה הן כמעט דבר והיפוכו: שירה מתפשטת לאט,
ככתם לרוחב ההיות, ואילו המחשבה – טבעה קווי ותכליתי. אבל
לזמן קצר, כל בוקר, היא מנמנמת עדיין, ומי שאינו עט על הכיור
לשטוף, לצחצח ולמחות כל שריד מהעולם המסתורי שזה אך
נפלט ממנו, לח מחלומות, יוכל ליהנות מן המתנה המושטת לו
מדי בוקר כהזמנה לטקס.

אכן, מניפסט שירי נאה: השירה במיטבה, טוענת אגי משעול, נכתבת ללא התערבות המחשבה, במצב תודעתי "חלומי". על-מנת לבחון אם הצהרותיה עומדות בקנה אחד עם המציאות השירית החיה, נעסוק בשיר של משעול עצמה, המופיע באותו הספר בעמ' 32.

יַפָּנִית גְּבוֹהָה מְאֹד וּמֻדְאֶגֶת כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ לְפָנַי (רֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לְחָזִי). אֵין לִי מֻשָּׂג מִי אֲנִי אֲבָל הִיא יוֹדַעַת, אַחֶרֶת לֹא הָיְתָה פֹּה אִתִּי נִסְעֶרֶת כָּל כָּךְ מִמַּשֶׁהוּ, מְלַכְסֶנֶת עֵינַיִם לַצְּדָדִים מֵרֹב יִרְאָה מַפְצִירָה בִּי לֹא לִנְטֹש אֶת הַמַּמְלָכָה, לֹא עַכְשָׁו.

בְּמֶחֱוַת קִרְבָה חַד-פַּעֲמִית שֶל מִי שֶׁיּוֹדַעַת שֶׁהִיא חוֹצָה גְּבוּלוֹת הִיא מַתְחִילָה לְלַטֵּף בַּעֲדִינוּת אֶת גַּבִּי כְּמוֹצָא אַחֲרוֹן שֶׁל שִׁכְנוּעַ: הִיא, אַמְהָתִי הָרָאשִׁית, פְּנֵי הַחַרְסִינָה, הָאוֹהֶבֶת אוֹתִי לְמַעְלָה מִן הַמֻּתָּר, אִם יֵשׁ בִּכְלָל גֹּבַהּ כָּזֶה, לֹא תּוּכַל לִחְיוֹת בָּאַרְמוֹן בִּלְעָדַי.

אֲנִי מַקְשִׁיבָה לָהּ בִּשְׁאִיבָה. כְּכָל שֶׁהִיא מִתְרוֹקֶנֶת מִדִּבּוּר אֲנִי מִתְמַלֵּאת בִּידִיעַת עַצְמִי, אַךְ לִטּוּפֶיהָ מַסִּיחִים דַּעְתִּי מֵהַחֹמֶר הַקֵּיסָרִי הַסָּמִיךְ שֶׁכְּבָר הֵחֵל זוֹחֵל בְּעוֹרְקַי וְעָלַי לְהַחְלִיט מַהֵר:

לְהַמְשִׁיךְ לְהַקְשִׁיב לְפֵשֶׁר הַהֲפִיכָה בְּאַרְמוֹנִי אוֹתוֹ הֶחְלַטְתִּי כַּנִּרְאֶה לִנְטֹש, אוֹ לְוַתֵּר עַל סַקְרָנוּתִי לָדַעַת מִי אֲנִי וּלְהִתְמוֹסֵס לְתוֹךְ לִטּוּפֶיהָ הַמַּטְרִיפִים אֶת חוּשַׁי.

היכן מתרחש החלום? מהו הארמון בו קורים האירועים המתוארים? אנחנו יודעים שבכל חלום ההתרחשות היא ראשית-כל נפשית-פנימית, ורק אחר כך (אם בכלל) ארוע בעולם החיצוני. כאן הקביעה הזו נכונה שבעתיים: בבית האחרון מנסה הדוברת לבחור בין האזנה "לפשר ההפיכה בארמוני" לבין ויתור על "סקרנותי לדעת מי אני" והתמוססות של התודעה. כלומר, הוויתור על הידיעה "מי אני" כמוהו כנטישת הארמון וככניעה להפיכה; הארמון הוא לא אחר מאשר ארמון התודעה העצמית של הדוברת, ומארמון זה מנסים הקושרים המסתוריים לנשל אותה.

השיר מתחיל כאשר המהפיכה כבר בעיצומה, והדוברת מתוודה בבית הראשון "אין לי מושג מי אני" (זאת, כנראה, מפני שהדוברת כבר החליטה לנטוש את ארמונה). כאן נכנסת היפנית לתמונה. היחסים בין הדוברת ליפנית הם מורכבים ודו-כיווניים: הדוברת מכנה את היפנית "אמהתי הראשית", בביטוי המשלב יחס של גבירה אל אמתה עם יחס של בת אל אִמה, ואילו היפנית "גבוהה מאוד" אבל "כורעת ברך" לפני הדוברת. ניתן גם לומר שקיימים יחסי תלות הדדית בין שתי הדמויות, שכן היפנית מפצירה בדוברת "לא לנטוש את הממלכה" ומצהירה ש"היא […] לא תוכל לחיות בארמון בלעדי", והדוברת מצידה מנסה לגלות "מי אני", חידה שרק היפנית יכולה לפתור.

כאן מפתיעות אותנו פעולותיה של היפנית: מצד אחד היא מנסה לספק לדוברת את ידיעת העצמי הנחוצה לה כל כך ("ככל שהיא מתרוקנת מדיבור אני / מתמלאת בידיעת עצמי"), אבל במקביל היא מלטפת את גבה של הדוברת. מטרתם המוצהרת של הליטופים הללו היא שכנוע הדוברת להישאר בארמון, אבל השפעתם בפועל הפוכה לגמרי: "ליטופיה מסיחים דעתי מהחומר / הקיסרי הסמיך שכבר החל זוחל בעורקי".

היפנית, מסתבר, היא מעין סוכנת כפולה מניפולטיבית ודו-פרצופית. בפיה הפצרות לא לנטוש את הממלכה (ממלכת ה"אני", כזכור) ובליטופיה – הסחת דעת. היא מנשלת את הדוברת מארמונה ובמקביל מפצירה בה לא לנטוש אותו; מספקת לדוברת ידיעת-עצמי, ובמקביל ממוססת את אותה ידיעה.

מי את באמת, יפנית מסתורית? איזוהי הישות אשר מצד אחד מחזיקה את ה"אני" של הדוברת, מצד שני זקוקה לקיומו, ומצד שלישי ממוססת אותו בפיתוייה? מה פשר אותה התמוססות של האני, אותו אובדן-שליטה על ממלכת התודעה הפרטית?

את התשובות לשאלות הללו מספקת אגי משעול עצמה, במבוא שצוטט לעיל: "כל בוקר, במעבר העדין בין שינה לערות, ניתנת לנו לרגעים הזדמנות לשהות במצב תודעה מיוחד במינו, שבו אנו פנויים מעצמנו ואיננו אלא התרחשות פשוטה, חופשית ממחשבות, רגשות או רצונות". התמוססות התודעה אל תוך ליטופיה המטריפים של היפנית בשיר היא בדיוק אותה התפנות חלומית מעצמנו שמתארת אגי משעול במבוא!

והיפנית? החלום, כמוה, מפתה את החולם להתמוססות עצמית ישנונית, ובמקביל מספר לו דברים שלא ידע על עצמו. גם השירה (המקבילה לחלום לכל אורך המבוא) ממלאת היטב את תפקידה של היפנית: כמו היפנית – רק השירה יודעת את התשובה האמיתית לשאלה "מי אני", וכמו היפנית – בנסותה "למסור" את התשובה לשאלה הזו היא גורמת דווקא להתמוססות אותו "אני".

במבוא לספרה מכריזה אגי משעול שהשירה נובעת מהתודעה החופשית ממחשבות, ממצב שהוא נטול מחשבה ועירניות. אולם, כפי שהיפנית בשיר תלויה בדוברת (המתמסרת לליטופיה), השירה זקוקה לשלטון של האני (אותו היא ממוססת) על מנת שתוכל להתקיים. מצב התודעה העירני והחושב הוא חיוני לקיומה של השירה!

כל המבוא מוקדש להבדלה בין השירה ה"מתפשטת לאט, ככתם לרוחב ההיות" לבין המחשבה ש"טבעה קווי ותכליתי". כל המבוא הוא מניפסט הקורא "לחטוף את השיר לפני השכל". איך נתייחס למניפסט הזה אם בשיר אנחנו מגלים שהשירה דווקא זקוקה ל"אני החושב"?

בְּשיר שָכֵן (עמ' 30) מתוארת פגישה של הדוברת עם אדם ש"תפקידו לנסח באופן / ספרותי את רגשותי". הדוברת מוצאת את עצמה "מוכנה מרוב התפעלות / לעקם את חיי ובלבד שיתאימו לניסוחיו הדקים, המופלאים". הייתכן שבמבוא ל"מחברת החלומות" מעקמת אגי משעול את חייה ובלבד שיתאימו לניסוחיה הדקים, המופלאים? או שמא ההבדל בין הצהרת הכוונות המבואית לבין מימושה השירי הוא כהבדל בין המחשבה הקווית והתכליתית לבין השירה המתפשטת לאט, ככתם לרוחב ההיות?