כך, כנראה, נראית תהום הנשייה

במלאת תשע עשרה שנה למותו של ישראל ברמה

בבית-הקברות של פתח-תקווה, ליד המצבה עם הכיתוב "החיים יפים, מלאים כאב" – מילותיו האחרונות של זה שקבור שם – לא יעמדו בדצמבר הבא (21.12.2004), במלאת עשרים שנה למותו, אני מנחש, הרבה אנשים. החוגים לספרות עברית באוניברסיטאות שלנו לא יערכו כנסים בינלאומיים, או אפילו מחלקתיים, לרגל יום השנה הזה. סיפוריו של ברמה לא יידפסו במהדורה מיוחדת ויוצגו בחלונות הראווה. מוספי הספרות לא יקדישו לו חצי עמוד. דבר לא יקרה. העשרים ואחד בדצמבר 2004 יחלוף כפי שחלף העשרים ואחד בדצמבר 2003, כאילו לא היה אדם כזה, כאילו לא נכתבו סיפוריו, כאילו כלום. כך, כנראה, נראית תהום הנשייה. בחיפוש במנוע החיפוש "גוּגל" נתן הצירוף "ימים קרועים" את התוצאה הבאה: "הביטוי 'ימים קרועים' לא נמצא במסמך כלשהו". הצירוף "הנה אני מתחילה" (שם ספרה האחרון של יהודית קציר, שהופיע רק לפני חודשים ספורים) הניב 822 תוצאות. זה כל הסיפור.

לפני תשע עשרה שנים מת, בגיל 28, אחד מן הסופרים הגדולים שכתבו כאן. גדול ונעלם היום כמעט לגמרי. ישראל ברמה מת ממחלה קשה בסוף 1984. הניסיון החשוב של גבריאל מוקד ויגאל שוורץ להחיותו, לפני יותר מעשור, על ידי הוצאת סיפוריו ("ימים קרועים", כתר/עכשיו, 1991), כבר אינו מחזיק מעמד. מי זוכר את האיש הזה? חנה הרציג וגרשון שקד, למשל, כלל לא הזכירו אותו בספריהם על הסיפורת העברית של התקופה. לכן ישראל ברמה הוא משל, מופת קודר לכל מי שכותב ספרות כאן, מפני שהוא היה הכי טוב בשיאיו, ובכל זאת הוא נמחק. שכחתו היא הבשורה הממתינה למי שכותב כאן, מפני שברמה הוא מופת של איכות בפרוזה, ובכל זאת, שמו גורר לרוב רק "מי?" תמהַ, או "שמעתי משהו" עמום; מבחר סיפוריו הנ"ל מצוי למכירה ברשת "צומת ספרים" במחיר הנייר; בחנויות הספרים הרגילות אין הוא נמצא, מזמן, על המדפים. מוכרים לא מכירים אותו: "אין לנו, מצטער", ללא כל צער.

כשמדברים על ברמה מזכירים את היכולת הציורית שלו, כלומר את יכולתו לתאר נופים במילים. אבל איזה "ציור" יש במילים: "דלתות-זכוכית צרות נפתחות אל מישטח מרוצף ומתוחם בחצאי קירות מסנוורים בלובנם. שורה של מסגרות-עץ ארוכות, קיר שלם בחדר מוצף כולו באור שמש, קילוחים שופעים של אור שמש, נהרות בהירים שהיכו בעיניים ברגע שנפתחה הדלת שבין הסלון המוחשך והחדר הנפער בדלתות שקופות אל שטיחות מרצפות וגדר סיד לבנה וחלקת דשא גזומה מעקצצת חריפוֹת". איך אפשר בכלל לראות את זה? מוטב לדעתי לדבר לא על הציור של ברמה אלא על המוזיקה שלו. כמה טקסטים שלו מבוססים על קונטרפונקט מיוחד שבין הריתמוס למשמעות. בעוד שהתחביר מושך קדימה, במשפטים ארוכים שאינם "משפטי נהר" אלא "משפטי סמטאות" (מבט/משפט מזדגזג, נתפס ל"זוטות" בחדרים צדדיים, נבלם), הרי שהמשמעות מעכבת ומושכת לאחור, כמו שני סוסים רתומים לכרכרה בכיוונים הפוכים. המעבר של ברמה ממילה למילה הוא כל כך תובעני לפעמים, עד שלרוב הקריאה הראשונה תשמיע לקורא מוזיקה ולא סמנטיקה או "ציור" מדומיין. המוזיקה תמשיך להתנגן, אבל העין תשוב אל תחילת המשפט. הקריאה השנייה, ה"מבינה", תישמע על רקע הקריאה הראשונה, ה"מתנגנת". הוא תבע מן הקוראים שלו את הקשב המרבי ורוב הקוראים סרבו. כבר אין שיניים, וללעוס את הפרוזה הזו בחניכי הישישים/התינוקות שדורשת עיקר הספרות העברית של ההרבה-שנים-האחרונות באמת אי אפשר, הפה יכאב וידמם.

את היסטוריית הכתיבה הקצרה של ברמה לא אוכל לסקור כאן. המעוניין ימצא בספר מסה מצוינת של אמנון נבות. נבות הבחין בלב אמנות הסיפור של ברמה: היכולת לעיצוב דיאלוגי של המכלול תודעה-נוף. מי שיקרא את הנופים המהממים של ברמה כ"רקע" או כ"אנלוגיה" פשוטה יחמיץ את הדבר הגמיש, החמקמק, שמתרחש שם. ב"שעה אחרת" ברמה מספר סיפור של אחרי מלחמת יום-כיפור, אבל מטביע אותו בתוך מרחב קייצי בוהק, מפלי זמן שבלית-ברירה מתוארים כמרחב, למשל כאור וכקירות: "לרגע חדלו הצוהריים להתקיים וכל ההוויה נתמצתה בקיר הזה ובאור הנח עליו".

למעשה, לדמויות שבסיפור הזה יש הרבה פחות "רגש" או "אופי" מאשר למקום. גם אם מוזכר בסיפור רגש, "מבוכה", הוא מושתק מיד. העולם ה"דומם", ובעיקר האור שבעולם, הוא רב דקויות וגוונים פי אלף מאשר כל תודעה. אחד הגיבורים הוא "צמח" במובן הקליני, ידיו של המספר "נפתחות כפרח", הבית עצמו "עמד רחב וגמלוני בין חלקות עזובות שהירוק עדיין רוחש בהן ומקיף את הכל בלשונות מחוספסות של כוח-התמדה רווי, צמיחות נוראות-יופי על מים נסתרים". מה שאצל הזרם המרכזי של הספרות העברית בעשורים האחרונים היה מתנסח כפסיכולוגיה, ובדרך כלל כפסיכולוגיה בגרוש, פסיכולוגיה מכאנית המניחה הוויה מכאנית של בני האדם, הנפעלים תמיד מכוח אותם כוחות, ופועלים מכוח אותן תשוקות, כולם ביחד, שוב ושוב – הופך אצל ברמה לדבר שבין האנושי לטבעי, דבר לא מכאני אלא חי, חי באופן מוגזם כמעט. האנשים אצל ברמה כמו נמסים אל האור ואל המקום המסונוור, הופכים לחלק משדות הקוצים שעל-סף בעירה, דמויות שמבליחות לרגע בחצי משפט של דיבור מן הדחיסות מוצפת האור של חצרות אחוריות ופרדסים ואיקליפטוסים מאובקים בפתח-תקווה הישנה שעל-סף כליה בשנות השבעים. אדם ועולם הם אחד. "שכבת צבע ורודה מכסה על שורות הלבנים, כמו בניסיון כושל לכסות על הכרסום החשאי האוכל בהם, נוקר בפינותיהם, משוחה בכמה הטחות מברשת רשלניות המושכות קו על קו בכיוונים משתבשים וקטועים". מה בין הצביעה הזו לסיפורים הסותרים שיסופרו למספר בבית האחוזה, שבו האח שוכב עם אשת אחיו החי/המת?

מהדברים הללו אפשר לקבל רושם של עמדה מתבוננת, מתארת, "לא אנושית". אבל אם מתרחש משהו עקרוני ב"שעה אחרת" הרי הוא בדיוק שבירת העמדה הזו. מה שמתחיל שם כאדם שהוא מצלמת קולנוע (המספר הולך לקנות אופנוע ורואה דברים בדרך) הופך מהר מאוד לדבר אחר: מתברר כי המספר אינו יכול לשמור על עמדת המביט לאורך זמן. מקונה שנמצא "בחוץ" הוא הופך לשותף לפשע: האופנוע של האח המת במלחמת יום-כיפור הופך למשהו אחר לגמרי כשמסתבר שיתכן שהאח כלל לא מת; בפעם השנייה שהוא יגיע לבית האחוזה הפתח-תקוואי הוא יפותה כבר לתפוס את מקומו של בעל האופנוע החצי-מת או המת לגמרי, וממביט הוא יהפוך לזה שנועד שיביטו בו בשעת "תפיסת המקום" המנשלת שהוא מוצא את עצמו משתתף בה פתאום, יחד עם הקורא של ישראל ברמה, לו רק היה קורא כזה בנמצא.