לזכר דג בודד שטבע באסלה תל-אביבית (דבר הדג #6)

הדיבור החוזר ונשנה על "מצבה של השירה" תפל אפוא וחסר משמעות – מצבה הרי רע מעיקרו. ואם אין השירה משמיעה קול הרי זה משום שאינה נשמעת בלבבות – וזה הלא מקום חיותה היחיד.

מתוך "הספר – עיסוק בין חברים" / אורי ברנשטיין

על אף ששורות אלו נכתבות בידי עורכי כתב עת, אין בעיקרן ולו מעט מן אותו החומר אשר נועד כדי להפריך את טענה זו. הסיבה, כנראה, שאותו חומר מעולם לא נברא. אין הפרכה אמיתית לטענה הנ"ל. השירה היא דו-פעימה נשנית; היא מחזור הדם; ומקומה היחיד הוא בתוך תוכי משאבת השירה הפרטית של הגוף.

בהכרח היא פרטית.
בהכרח – אישית.
עמזאת –

באקט אקסהביציוניסטי תלויה כאן, מפרפרת בין עמודים שלא הודפסו מעולם.

כבר נָבְחוּ לא מעט אודותיה – גם אחרי אובדן בעלותה על ההיסטוריה והפילוזופיה – היא מראה של הנפש; היא גשר בין נשמות, בין תרבויות. הוי, התפקידים הנעלים שנושאת היא על כתפיה.

אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.
לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת
וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.

מתוך "אחדים אוהבים שירה" / ויסלבה שימבורסקה

אך ליהוק, וראשית הסליחה עם קהל המלהקים, אינו מענייננו. אנחנו יחצ"נים של שירה. אנחנו מלבים פעימות דוממות. אנחנו זוג כפות חשמליות בריצוד בלתי-פוסק אל גופת המלה וממנה, אותה מלה שחדלה מניגוני החיוּת וכעת מפיקה צליל יחיד, מונוטוני, אשר בוקע ממכשירי ההחייאה אליהם היא מחוברת כבר זמן רב מדיי, זמן רב מדיי. אנחנו רופאים של ניואנסים ואנחנו רק מתחילים;

וברגע הקט הזה לפני, בקול צעקה רמה, ראוי ומחוייב שנקרא לכולם להתרחק לרגע, לא להתמך על הגוף המפרפר בבוא החשמל אליו, לא להשען עליו ולא לנסות לכסותו בשמיכות דלות-יעילות, בשמיכות צוברות אבק דרכים. להתרחק – – –
– – – להביט בעין בלתי נרתעת בגוף הרוטט ומקפץ, מזנק באוויר ונוחת חזרה אל שולחן הטיפולים בדרך לסבב החייאה עקר נוסף.