מה נשתנה

זהו הקדיש שלא אכתוב לך לעולם. את יודעת, משפחה, חברים, ורובם בכלל לא מכירים אותי. וכולם בלי יוצא מהכלל לא יודעים שהייתי חלק מהחיים שלך. ולא מגלים עניין בכלל במה שיש לי להגיד לך. ועכשיו אני עומד כאן, נעמי, מול הקבר שלך, בדיוק חצי יום שלם לאחר שקברו אותך. ערב שבת לא מלינים את המת בעיר כמו ירושלים, שנחשבת כעיר חומה. בנס הם הצליחו לקבור אותך לפני כניסת השבת. בהר המנוחות ההמוני. ולא היכן שהיו צריכים לפי דעתי לקבור אותך, בהר הרצל היפה, המיוער יותר. בדשאים חללי מערכות ישראל גיבורים שושנים בסוגים זרי פרחים של יהודי נודד ברושים אבני חומה אורנים. בחלקת גדולי האומה. מהרגע שבו הכרתי אותך היית ראויה לכך. אחרי הלוויה חזרתי אלייך. ניסית לשוב הביתה להירגע, לנוח, וכל הלילה לא הצלחתי לעצום עין. חיכיתי שיעלה הבוקר, שיפציע השחר ויהיה כאן בהר הרבה פחות מבעית, ושאוכל לנצל את בוקר שבת להתפלש בקבר שלך. להתגלגל באהבה באפר שלך. ביום השבת ינוח יהוה מכל עמלו אשר ברא, בית העלמין הוא מקום מאוד בודד. איש מבני משפחתך לא יבקר אותך, הם כולם דתיים מסורתיים מבית. ואולי קצת למעלה מכך. אני מניח כי המוות הפתאומי שלך וחסר הפשר והטעם מדום לב בלב הלילה, כשמצאו אותך במיטתך הרחבה והרכה כחולה וקשה כיהלום לא מלוטש, יהפוך אותם לדתיים יותר. בכלל היית אמורה לישון איתי , כשישנו ביחד הייתי מחבק אותך, מרגיש את נשימותייך על עורי, מסתמרר. הייתי מרגיש בלבך הנשבר מיד ומציל אותך ערומה, למדתי פעם החייאה. לא הייתי נותן לך כך, נשמה, לעבור מהעולם. ואיך היית צוחקת עליהם בלוויה. הם צרחו ותלשו שערות ונפלו על קברך, נאחזים בו וברב. קרעו יותר ממה שצריך בבגדיהם היפים ביותר. ושפכו עפר על הראש בבכי. אם רק היית חיה היינו צוחקים כל-כך. לילה שלם ומושלם, ערומים גוף אל גוף מוכה יופי ושיזוף נשמה. צוחקים עליהם בין התעלסות נעימה ונשיקה. אמרת לי תמיד שהמשפחה שלך ברבריים. וכי את המשכילה החכמה מכבדת אותם רק מרחמים.

והיו חייבים ניתוח פתולוגי. זה היה מוות בלתי מוסבר, משטרת ישראל דרשה. גופתה שהייתה כבר כחולה סגולה ונפוחה ממוות ונימים הייתה אמורה להשתובב לצחק עכשיו איתי. פיך פתוח קצת עגול קטן וסגולות השפתיים המלאות, ושחורות מרקב הפטמות הענקיות שלך שכל-כך אהבתי למצוץ כתינוק. על פיך נותר חיוך ילדותי קטן כמו אחרי שגמרת, מתוחה לגמרי, אסור לגעת בך מזיעה מתוחה מעליי. וכחול הכוס הנדן הנרתיק הצר היפה של אהובתי, שרק בו מצאתי מפלט לנפשי אז. המנתח ירוק כולו מקנאה וחלוק מוציא את מגש הנירוסטה שלא מחליד לעולם, ועליו רוכנת גופתך מהמקרר. גל קור מכה בו כשמגיע תורך סוף סוף, חייב לעבור בו רעד קל לפחות בשבילי. והכול מכוסה בסדין, רק רגלייך וטבעות הרגל הציפורניים הצבועות באדום חי ותווית השם מציצים החוצה לאור. והוא מסיר בתנועה של ריקוד טנגו את הסדין כקוסם המנסר אישה לשניים, מחכה לתשואות הקהל האלים מחיים. את יפה יותר, טהורה יותר משאר המתים, לא שפכת אפילו טיפת דם על הסדין. ילדה טובה מחונכת שלי. ומפשיט בסכין מנתחים אותך לגמרי. באוושה הוא חותך את מכנסי הג'ינס הרכים שקנית ארבע במאה שקלים רק שלשום ושמחת על המבצע. אוהבת לקנות בגדים בזול ילדה. הוא קורע את נעלי העור ששאלת מחברה מהצבא ולא החזרת לה מעולם. הוא מרים את בד הגופייה וחותך בו מורם, כמעט מושך נושך אותך איתו. לבסוף הוא מחסל את החזייה השחורה שלבשת מאז שהיית בת מצווה, חזיות הן יקרות והחזה שלך לא גדל מאז. ואת התחתונים השחורים הבלויים והפדית שקצת טבולה במיצי גופך הטעימים ואולי בזרעי מיום מאתמול. לא נמצאו סימני אלימות או תקיפה מינית על הגופה. הוא משליך את טלאי הבד הקרועים על הריצפה, הם יישארו שם עד יום ראשון, יום בוא המנקות. ואני מקווה שאין הוא מחייך. ליום גיל וישוע את הכול שמרנו. הרגע הזה שלכם ביחד ואת ערומה טורף את שנתי, לא עוזב את מנוחתי אהובה.

עורך נשאר שחום כשהיה. הוא בוחן את הוורידים בירכיים אישונים מלטפים עורקים מוקרשים. אולי חותך בריבועים ישרים להוציא רקמות. מהאישה שאהבתי. הוא כבר מבוגר בן חמישים לפחות. פרופסור מזוקן, מוסלק במסכת רופאים לבנה וחד-פעמית. תמיד שנאת אור ניאון, וחדרים סגורים. מתחת לאדמה בוקר שישי. הם עכשיו מנקזים את הדם הקרוש שחור, קורעים באישה שלי שמתה ללא סיבה. מתים מנתחים לבד תמיד. הוא מתעכב על הנרתיק שלא יוליד לעולם. אם יתעכב מספיק יגלה שחלק מזרעי מליל אמש עדיין שם. אני נבוך מהמחשבה. הוא עדיין צץ שם. למרות כל הסיכויים מנסה עדיין לחתור אל הרחם. להתרבות איתך. קראתי פה כי זרע של גבר חי באישה שלושה ימים ולילות עד שמתפרק. מתחת לעפר ואפר בגופה הנעכלת הזרעונים שלי עדיין מצליפים בזנב אל תוך תוכך. מפשק לך את הרגליים במכשיר מיוחד, מחפש סימני אלימות, ואת נענית לו, נשארת, כמו זונה מולדבית בפישוק מזוין. מתמסרת לו כולך, תילחמי אישה, בשבילי. בשביל האהבה שלנו. ידו עושה סימני מתיחה על עורך. את חיוורת כמתה, קומי צאי ילדה מבית השאול. הלב שכשל לא מצליח לזרוק את הדם ללחייך הסמוקים, לרוח, לנימים. נעצר אל מול הערווה המגולחת לגמרי שלך , עוד מלפני שהכרנו נהגת כך, כשפנפנת מין, אמרת שכך את מרגישה תמימה ונקייה יותר. הסכין רועדת בידו החלקה מלטקס ומפודרה, מרעיש כתורן ספינה שבור כשהוא חותך בין שדייך הזעירים. מנתק את הלב. שלי שלך. שוקל את האברים הפנימיים. בעבודה הפטאלית שלו חייבים להישאר מסודרים. מטיף דם שחור עכור בכל מקום קר. מדבר לעצמו. מגרד רקמות חיים. שובר את הצלעות, חותך עד הרחם בלי רחמים. כל הבטן נשפכת אצלו. רושם לעצמו הערות עלייך. עיניים חומות דבש פתוחות פעורות. שיער קצר מתולתל. אישה יפה. אחותי כלה. ואז הוא מחזיר את לבך למקומו. אולי חתך ושמר למטרות לימוד את הזרת הקפואה שלך, את גלגל העין למען יראו וייראו. את הכוס שלך לחמם בשמנים מכאניים ולהתענג. מפנה אותך הצידה שוב חסרת אונים. מעניק אותך כפרס לסוטים מחברה קדישא, מזיעי הזקן והלחשים. למען יעטפו אותך בתכריכים חונקים לבנים כטלית עד הבוץ, ימציאו לך שטיפה נכונה תחת כנפי השכינה. כחולים. לאנשים שיראו אותך ערומה, שישטפו את גופך למען כסף. מציצים לכולך עכשיו. וחושקים בך כמוני חיה, נערתי התמימה. ויכולים. כמה רציתי להתחלף בם ילדתי שלי. ואנחנו מכירים רק שבועיים ימים שבועיים תמימים. שכבנו רק שלוש פעמים כי טוב. שתינו רק קצת ביחד, עוד לא הכרנו את ההורים. לא דיברנו על מה אנחנו עושים. ואני כל-כך מקנא בהם כולם, שחיו איתך ורעו אותך. אהבה מקודשת בדמך, יחידה. שזה נכון זה לגמרי ברור לכל החיים. שלא תשבר ותזעק גופתך לכשתופשר בקבר. לעולם חגיגת התולעים ורימות הדם.

מתוך עמל הנמלים, בכתובים