מחול-חובה עם המוות

אֲדָמָה חֲרוּכָה חֶבֶל-אֶרֶץ שֶׁהֻשְׁמְדוּ בּוֹ אֶמְצְעֵי הַמִּחְיָה, יְבוּל הַשָּׂדוֹת, בָּתֵּי מְגוּרִים וּבָתֵּי-חֲרשֶׁת, כְּדֵי לֹא לְהַשְׁאִיר כָּל אֶמְצְעֵי קִיּוּם לָאוֹיֵב הַפּוֹלֵשׁ.

*
להלן מספר מצומצם של מלים שינסו להעביר לקוראי הדג? (נאמנים כמשוטטים) אווירה מסוימת, הלך רוח הרוחש במסדרונות המערכת בעדינות, ללא חשש לסַער גדול, אך מטריד כאותו ברז דולף, שטיפותיו – סוֹפן שתִכרֶינה בור גדול, ומהבור יעלה קול זעקה רמה, תוגת יאוש מהפיכתה של התרחשות מרתקת, מתגלגלת ומתגלה, לריתמיקה חוזרת ונשנית, לכמו-הרגל, אשר נושא עמו איוּם, ממנו הובע חשש בזה הגליון אך אשתקד, של ממסד והתמסדות.

לא נוכל אנו להמתין כאבידן לתבונות המפוכחות שתבֹאנה להעירנו.
לשם קיוּם – למען שמירת אותו קו-החיים עליו נע דג-אנונימי? – יש צורך בהתרחשות, בתזוזות ובהתפתחות, והיה אם יופיע קבעון, או שמא יתגלה המקום כצר מהכיל, אזי כאותו היער, שרק שריפות שיבואו בו יבטיחו את התחדשות עציו.

מובן, אם כן, כי עלינו ליצור להבה, ללבות את האש, להפיל בניינים שהקמנו, וזאת רק כדי לברוא התחלה חדשה:

בַּיִת, גֶּשֶׁר, בְּאֵר, שַׁעַר, עֵץ-פְּרִי, חַלּוֹן, –

*

עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפֶּכֶת
יונה ג:ד