מימֵזיס ומוטיבציה ככלי להבחנה ז'אנרית

ברשימה קודמת ניסיתי לתאר בקיצור את אחת השאלות היסודיות בחקר הטקסט הספרותי: שאלת תפקידו, מעמדו ומגבלות עיצובו של האלמנט הבודד ביצירה. ראינו כי כל אחד מן האלמנטים – קו אופי של דמות, חרוז או מילה במשפט – יכול לקיים יותר מתפקיד אחד, ולמעשה זוהי הדרך שבה הוא מותך לתוך השלם. ריבוי התפקידים הזה הוא מה שהופך כל אחד מן האלמנטים לרכיב "טבעי" של המציאות המיוצגת ומוחק ממנו את זהותו הבדויה והמלאכותית. עוד טענתי כי כאשר מדובר בשירה, הפונקציה המימטית של האלמנטים, חיקוי העולם, באה לידי ביטוי בממד הסמנטי של הטקסט, במישור ה"תוכן" שלו, ואילו הפונקציה המוטיבציונית, תפקידם הנוסף של האלמנטים שלא נועד לחקות עולם אלא להניע אותו או ליצור קישורים ואפקטים על הקורא, באה לידי ביטוי בעיקר בממד הריתמי. טענתי גם כי אותה גישה אל הטקסט אשר עושה הפרדה בין תוכן לבין צורה, שוגה כי היא מתעלמת מן האפשרות שלאלמנט תוכני או צורני יהיו תפקידים נוספים. כאשר הפרדה כזו נעשית בידי החוקר, בעיקר אם היא משמשת מתודה מחקרית, זוהי טעות, אולם כאשר היא נעשית בידי היוצר, כלומר כאשר זה אינו טווה את האלמנט לתוך ה"סבך החי" של יצירתו, אלא מקנה לו תפקיד אחד בלבד, במיוחד כזה שקל לזהותו, יכולה תכונה זו של הטקסט לשמש אותנו כקוראים וכחוקרים. ברשימה זו אנסה להראות כיצד ניתן לעשות זאת: כיצד ניתן להשתמש בהבחנה בין תפקידיהם השונים של האלמנטים בתוך היצירה כאמצעי להבחנה בין סוגים שונים של טקסטים הנמצאים תחת כותרת הגג "שיר".

בשפת העם מקובל לקרוא כמעט לכל דבר בעל שורות קצוצות וריתמוס ראוי בשם "שיר". דין זהה חל על טקסט של ביאליק ועל הטקסטים המועברים מעל גלי האתר; אותו דין לטקסט אלתרמני ולטקסט המושר על בימות בהופעות רוק סוערות. למעשה קיימת, ואף ידועה למדי אם כי על פי רוב לא מיושמת, הגדרה שונה לכל אחד מסוגי הטקסטים. ישנו "שיר" וישנו "פזמון". השיר הוא היישום הנקודתי של אמנות השירה בעוד פזמון הוא מה שאנו שומעים בדרך כלל ברדיו לשם הנאה. אין כוונתי להיותו של הטקסט מולחן או מושר. ישנם שירים מולחנים וישנם, מן הסתם, פזמונים שלא זכו ללחן. הלחן הוא דבר חיצוני לטקסט עצמו ואין לו שום נגיעה לסיווגו. כוונתי היא לטקסט הכתוב בלבד. מהו ההבדל בין השניים? האם קיים בכלל הבדל מהותי הניתן להגדרה בין שני סוגי הטקסטים?

הדמיון ברור: גם השיר וגם הפזמון הם בעלי מאפיינים ריתמיים מובהקים. הריתמוס, דפוס החוזר בזמן ויוצר תחושה של קצב ושל המשכיות, הוא מה שמבדיל את השיר מן הפרוזה. הוא יכול להיבנות מחריזה, ממילים ומצלילים חוזרים, מסכמה משקלית או מתבניות תחביריות. אמצעים אלו, הקיימים בחלקם המכריע של השירים במידה זו אחרת של מרכזיות, קיימים גם בפזמונים. אלו נעזרים כמובן גם בלחן ולמעשה נוצרים בדרך כלל בהתאם ללחן הזה, אולם כדי שהמוסיקה תתאים לטקסט, היא חייבת "להתלבש" על בסיסים מוכנים בטקסט עצמו ש"יקלטו" אותה. המוסיקה מבליטה את מאפייניו הריתמיים של הטקסט עצמו, מעשירה אותם ומוסיפה עליהם, אולם אינה יכולה ליצור יש מאין. אורך השורות, מספר ההברות בהן, הסכמה המשקלית (חופשיה ככל שתהא), המבנה התחבירי וודאי החריזה – קיימים כבר בטקסט עצמו ומעניקים לו ריתמוס משלו. במקרים שהטקסט, ויהא זה של זך או של אתניקס, חסר מאפיינים כאלה, מלאכת התאמת הלחן קשה יותר ולעתים התוצאה עגומה. אפשרות אחרת היא שהריתמוס של הטקסט הוא כל כך חזק ועצמאי עד כי התאמת לחן חיצוני היא מלאכה קשה או בלתי אפשרית. התעקשות על כך תיצור גם כן תוצאה עגומה.
המוטיבציה הריתמית היא הדומה בין שני הסוגים, ואילו ההבדל ביניהם ניכר בתפקידם המימטי של האלמנטים הבונים את הריתמוס בטקסט. בעוד שבשיר האלמנטים הריתמיים ממלאים גם תפקיד מימטי חשוב, הרי שבפזמון תפקידם המימטי הוא קטן הרבה יותר. השאלה היא שאלה של איזון: האם האלמנט הבונה את הריתמוס "מאוזן", כלומר ממלא גם את תפקידו המימטי כהלכה? האין הוא מתבלט מעל לרצף התוכני או אף הסמנטי בניסיון, נואש לעתים, לשמור על חריזה או על קצב?

ברשימה הקודמת תיארתי בפירוט מקרה מבחן אחד של העניין, את שירה של רחל, והזכרתי שניים: את שירתו של אלתרמן במפורש ואת שירתו של זך במשתמע. את שירה של רחל הבאתי כדוגמה למקרה "מאוזן", מקרה שבו האלמנטים שבונים את הריתמוס בונים היטב גם את התוכן מבלי לחרוג ממנו ומבלי למשוך תשומת לב. את ביקורתו של זך על אלתרמן הבאתי כדוגמה לשיר שבו האיזון מופר לכיוון הריתמוס. שיר של זך לא הבאתי אולם מביקורתו על אלתרמן ומשירתו נראה כי הוא נוטה יותר לכיוון המימטי תוך הקניית חשיבות מעטה יותר (בהשוואה למימזיס) לריתמוס, אם כי חלקם שקולים היטב ובחלקם שולט ריתמוס חופשי. אולם ה"חלקם" וה"חופשי" הם אלו שמטים אותו לכיוון המנוגד לזה של אלתרמן.
טענותיו של זך נגד הפרתו של אלתרמן את האיזון לכיוון הריתמי הופרכו כמה וכמה פעמים, אולם גם אם יש בהן מן האמת, הרי שאין צל של ספק כי אלתרמן כתב שירה ואף שירה גדולה. בכך, דומני, אפילו זך לא יטיל ספק. מכאן שמידה מסוימת של חוסר איזון אולי פוגמת באיכות השיר אולם לא מפקיעה אותו מהגדרתו כשיר. הפזמון, לעומת זאת, מכיל מידה כזו של חוסר איזון עד כי אין הוא יכול להיקרא שיר. החריגות של אלמנטים בו, מילה, ביטוי או צליל, מן הרצף המימטי והסמנטי של הטקסט ואף של המשפט הם כה בולטות, כה גלויות לעין, עד שהטקסט מאבד כל ערך מימטי שיכול להיות לו. לא חסרות דוגמאות לפזמונים כאלו, ודי להדליק את הרדיו בכל שעה משעות היממה כדי לשמוע אותן. מאידך, טקסטים כאלו מלווים במוזיקה, אשר מסתירה ומטשטשת את העיוותים התוכניים, הלקסיקליים והתחביריים של הטקסט ומאפשרת למאזין את המשך ההאזנה חרף התקוממותם העזה של כל מנגנוניו הלשוניים. כך ניתן להתעלם מחריזה המסלפת את המשפט, ממילים מעוותות, ממשפטים שהקשר שלהם לטקסט כולו הוא מינימלי, מטקסט חסר היגיון בסיסי או כל היגיון כלל ומחזרה אין סופית על קטעים.

אם לומר את הדברים שוב ובקיצור, אז הרי הפזמון מכיל הפרה חמורה ובולטת של האיזון בין התפקיד המימטי לבין זה המוטיבציוני לטובת האחרון, בעיקר הפרה של סמנטיקה ותחביר לטובת ריתמוס. זאת בעוד השיר מציג איזון בין שני התפקידים או הפרה מעטה לכל אחד מן הכיוונים. נשאלת כמובן השאלה מהי "הפרה מעטה", עד כמה מותר לחרוג מן התחביר או מן הסמנטיקה מבלי לחרוג מכתיבת שירה לטובת מעבר לכתיבת פזמונים. ניתן גם לשאול את השאלה ההפוכה: עד כמה מותר לפנות לכיוון המימטי על חשבון הריתמוס. הפרה כזו היא שמעלה את השאלה המודרניסטית אם שירים שאינם ריתמיים הם אכן שירים. איני יכול, ואיני חושב שניתן, לקבוע מדדים מדויקים לשאלות אלו. זהו עניין של טעם אישי ושל קונבנציות של תקופה. מה שכן ניתן לעשות, כפי שעושים במקרים רבים וכפי שאני מנסה לעשות פה, הוא להציב גבולות, לקבוע תחומים ולנסח את העיקרון התאורטי שעומד מאחורי הדברים.

כדי לעמוד במשימה זו אני נדרש למונח יעיל נוסף מבית מדרשו הגדוש של הפורמליזם הרוסי והוא ה"דומיננטה". הדומיננטה היא התכונה השלטת בטקסט. המערכת אין כוונתה קיום בו-זמני של רכיבים על בסיס של דמיון: היא מניחה עליונות של קבוצה אחת של אלמנטים וכתוצאה מכך את ההתפרקות או ההגדרה מחדש של אלמנטים אחרים לפי עליונות זו. קבוצה עליונה זו היא הדומיננטה (Erlich, Russian Formalism, 1965, p.199). נוכל לומר, שחרף הדמיון הריתמי בין השיר לבין הפזמון, הרי שההבדל ביניהם ניכר במידת הדומיננטיות של הריתמוס הזה בשיר. בעוד בפזמון הריתמוס הוא הדומיננטי והוא הקובע את קיומם ואת מגבלות עיצובם של האלמנטים, בכללם אלו המימטיים, הרי שבשיר אין הריתמוס דומיננטי אלא שווה ערך או כפוף למימזיס. זו הסיבה שהפזמונים מאופיינים בחריגות חוזרות, תחביריות, לקסיקליות או תוכניות מן המישור המימטי: הוא פשוט לא זה הדומיננטי. הוא כפוף לריתמוס ונקבע על ידו. מאידך, תפקידם המימטי או המוטיבציוני של האלמנטים בשיר זוכים למידה כזו של איזון, עד כי ההשפעות שלהן הן לא רק הדדיות, אלא גם קשות מאוד לזיהוי. האיזון יוצר התכה, וההתכה יוצרת אורגניות. השיר בצורתו הסופי נראה כמקשה אחת מהודקת.

גם בתוך הקטגוריה "פזמון" ניתן להגיע לחלוקה פנימית ולדירוג היררכי. ניתן למקם את הפזמונים השונים על ציר שצידו האחד גובל ב"שיר פזמוני", ולכן הפזמונים בצד זה יהיו בעלי אופי "שירי" אם כי לא יהיו שירים אמתיים, בעוד בצדו השני של הציר, ימוקם הפזמון שבו מידת ההפרה של האיזון בין ריתמוס לתוכן (או בין מוטיבציה ריתמית למימזיס) יהיה הרב ביותר, עד כי הוא גובל בצורה הריתמית הטהורה: מוסיקה. בסוג כזה של פזמונים הטקסט כפוף בצורה מלאה לריתמוס ומתאים עצמו אליו במידה כזו, שהוא מאבד כמעט לגמרי כל ערך סמנטי. צד זה של הציר מסמן את גבולה של אמנות הספרות. מעבר לגבול נמצאת אמנות המוסיקה. ההבדל הבולט בין השתיים, כפי שהציג זאת הסמיוטיקן הרוסי, בוריס אוספנסקי, ניכר בכך שהספרות שייכת לאמנויות הסמנטיות, ואילו מוסיקה שייכת לאמנויות הסינטאקטיות. בעוד הספרות (כמו הציור) מייצגת "עולם", ונמדדת באופן הייצוג הזה, הרי שמוסיקה אינה מייצגת דבר ונמדדת באופן שחלקיה השונים מתקשרים זה לזה (כמו הציור המופשט) (אוספנסקי, הפואטיקה של קומפוזיציה, 1986, עמ' 1). זהו ההבדל המהותי בין השיר לפזמון: השיר, כמו כל יצירת ספרות, נתפס קודם כל כמערכת סימנים שמייצגת דבר אחר, ולכן ישנה חשיבות גדולה למידת הדיוק או האמינות של הייצוג. זאת בעוד הפזמון נוטה יותר לכיוון המוזיקה אשר אינה מייצגת דבר. נטייה זו ממעיטה בחשיבות הממד התוכני והסמנטי של הטקסט ולכן הוא מעוות בה במידה רבה.

את הדברים ניתן להעלות על ציר מעין זה:

פרוזה פרוזה מקרה מקרה מקרה פזמון פזמון מוסיקה
ריתמית זך רחל אלרתמן שירי מוסיקלי

בשני צדיו של הציר ממוקמות אמנויות מנוגדות: אמנות הייצוג הטהורה והאמנות הסינטאקטית הטהורה. ביניהן נמצא מקרה הביניים המובהק המשלב את השתיים: שירה, ובתוכו מקרה השירה המובהק: מקרה רחל. בין מקרה הביניים למקרים הקיצוניים נמצאים מקרים המציגים רמות וצורת שונות של הפרת האיזון. אפשר כמובן להוסיף רמות ביניים נוספות, ומן הראוי לזכור כי המקרים המובאים הם דוגמאות מקריות בלבד ונבנים אך ורק על מה שנאמר על שירים ספציפיים של יוצרים אלה ברשימה הקודמת.

נסכם: השיר והפזמון דומים בממד הריתמי-מוטיבציוני ונבדלים בממד המימטי-תוכני שלהם: עד כמה הם מייצגים עולם. את ההבדלים האלו אפשר לדרג באמצעות שימוש מונח הדומיננטה. בעוד בשיר השאיפה לייצג עולם היא דומיננטית או שוות ערך לזו הריתמית, הרי מטרתו המרכזית של הפזמון היא יצירת ריתמוס תוך הענקת חשיבות מעטה יותר למימזיס. אך שני עניינים נותרו פתוחים. הראשון הוא ההנחה כי הצורה המאוזנת פחות או יותר, זו המשלבת תיאור עולם וריתמוס בצורה שווה, היא הצורה האידיאלית. מהו הבסיס לקביעה כזו? ואולי זוהי קביעה שהשתרשה לאורך הדורות ולמעשה אינה נובעת בהכרח מאופיים של המדיומים המעורבים בעניין, אלא מממשת רק אפשרות אחת מאלו שהשילוב בין טקסט לצליל צופן בחובו? ומכאן אנו מגיעים לשאלה אחרת: האם המידות השונות של ההפרות ושל האיזונים בין מימזיס למוטיבציה יכולים לשמש גם כאינדיקציה לאיכות? האם מידת הריחוק או הקרבה לצורה המאוזנת (אם נקבל אותה כצורה אידיאלית) מלמדת משהו על איכותו של השיר? ולא פחות חשוב: האם דחיית הצורה המאוזנת כצורה האידיאלית, תאפשר דרך חדשה ושונה להבחנות ז'אנריות או להערכה של איכויות?
שאלות מרתקות, אך הן תיאלצנה להמתין לפעם אחרת.