מימֵזיס ומוטיבציה: על ריבוי התפקידים של האלמנטים ביצירה הספרותית

האפיתט הקבוע שמוצמד לדמותו של אודיסיאוס הוא "רב תחבולות". תכונה זו אינה נשארת בגדר שם תואר סתמי, כפי שקורה עם רבים מן האפיתטים באפוס ההומרי, אלא באמת מאפיינת את הדמות הזו. במסעו הבייתה משתמש אודיסיאוס בתכונתו זו כדי להערים על אויביו השונים, קיקלופים או בני אדם. את קיומה של התכונה הזו בדמותו של אודיסיאוס ניתן לבחון משני כיוונים נוגדים. מצד אחד ניתן לומר כי זוהי תכונה של האדם הקרוי אודיסיאוס, ולכן המחבר מציין אותה במסגרת החיקוי הנאמן שלו את הדמות. תכונה זו של הדמות היא שמביאה את העלילה להתפתח כפי שהתפתחה: כשאודיסיאוס שורד באמצעות חוכמתו. מאידך ניתן לומר, כי המחבר תכנן בראשו קו עלילה שבו גיבור שב לביתו לאחר מלחמת טרויה. שיבה הבייתה לאחר מלחמה סביר כי תהיה בכוחות חלשים, ולכן אותו אדם חייב להתגבר על אויביו בכוח השכל ולא בכוח הזרוע. כדי לאפשר קו זה של עלילה יצר המחבר דמות אשר מאופיינת כרבת תחבולות.

השאלה שנשאלת פה היא מהו התפקיד שממלא כל אחד מן האלמנטים ביצירה: מימזיס או מוטיבציה. חיקוי נאמן של עולם (אמיתי או בדוי) או הנעת העלילה קדימה ופתיחת אפשרויות חדשות. האם תכונות הדמות, או למעשה תכונותיו ועצם קיומו של כל אלמנט ביצירה, הם המנביעים את העלילה, או שמא העלילה המתוכננת היא המכתיבה אותם. השאלה היא עתיקת יומין ורמזים לה נמצאים כבר ב"פואטיקה" לאריסטו, אולם צמד המונחים "מימזיס" ו"מוטיבציה" בהקשר זה וככלים לעיסוק בשאלה זו עולים אצל הפורמליסטים הרוסים. אלו, במאבקם לאוטונומיה של הטקסט הספרותי ולהפרדת היצירה מן היוצר ומן העולם, עסקו לא מעט בחשיפת התשתית המבנית שלה. ניסוחה של "תוכנית המיתאר", הגדרת מטרתם, מיקומם ומגבלות עיצובם של האלמנטים ביצירה, היא השאלה היסודית ביותר, במובן המילולי של המילה, שאליה ניתן להגיע בסוג זה של מחקר. לדעתי, זאת גם אחת השאלות המרתקות בחקר הספרות בכלל.

לכאורה הדברים פשוטים. כל אלמנט מימטי יכול להתגלות מאוחר יותר כאלמנט מוטיבציוני מהסיבה הפשוטה שההתרחשות בסיפור, תנועת העלילה, גם היא מימטית: גם היא בגדר חיקוי של עולם. בדיוק כפי שההתרחשויות במציאות מתבססות על פעולת אלמנטים בהן ואינן "שולפות" אלמנטים מיוחדים וחדשים, אז כך עושה גם היצירה הספרותית. אולם, ואת זה חשוב להדגיש, המציאות בעולמנו אינה מסוננת ואינה מתווכת על ידי יוצר. זהו ההבדל הגדול: המספר ביצירה הוא שבוחר מה להראות לנו ומה לא. אין הוא מציג את המציאות כולה אלא רק את מה שרלוונטי, במידה זו או אחרת, למטרות שונות בסיפור. מכאן, שבעוד שבתחום המציאות לא ניתן לדבר על מוטיבציה – על קיומם של אלמנטים מתוך מטרה להתממש בדרך זו או אחרת (נשאיר את הפילוסופיה מחוץ לדיון זה) – הרי שבתחום הסיפור ניתן לעשות כן.

יצירת ספרות היא בגדר חיקוי מסונן ומתווך. היוצר מחקה לפי צרכיו ולא רק לפי צרכי המציאות האמיתית או הבדיונית. עליו לחקות כך שהעולם ייראה אמיתי ובד בבד ישרת את צרכיה של העלילה המתפתחת. אנו, בתור קוראים, לא יודעים מראש את תפקידו של כל אלמנט ואת סיבת הימצאו שם. כל אלמנט יכול להיות בגדר מימזיס או בגדר מוטיבציה, או כפי שקורה לא פעם, שניהם. הדבר נפוץ מאוד בסרטי מתח. בתחילה אנו חושבים כי הצגת מנהגו המוזר של אדם לזרוק את בדלי הסיגריות שלו בכל מקום ובכך לעורר את התרעמותם של בני משפחתו היא בגדר "מלאות ריאליסטית", ואיננו נותנים דעתנו על כך כלל. רק בדיעבד, כאשר יוליך הפרט הזה את הבלש אל הרוצח נכה במצחנו בפליאה על שלא שמנו לבנו לכך קודם. לא שמנו לבנו לכך קודם משום שחשבנו שמדובר באלמנט שניתן כמימזיס: ייצוג נאמן של דמות, ולא כמוטיבציה: הנעת העלילה. תהליך הפוך גם הוא אפשרי: דמות בעלת עבר מפוקפק שנוטה להתקפי זעם, מועדת להיות חשודה בביצוע הפשע: אנו חושבים כי האלמנט הזה הוא בגדר מוטיבציה להנעת העלילה. בסוף מתברר כי טעינו וזה היה אלמנט מימטי גרידא. הרוצח הוא בכלל בנו השתקן והמופנם של מפקח המשטרה.

צופים מיומנים מנסים לראות מראש את האלמנט שיניע את העלילה, אולם הדבר אינו פשוט. הוא מקביל לניסיון לנבא את המציאות, להסתכל על הכביש ולנסות לדעת איזו מכונית נדונה לתאונה. ניסיון הניבוי הזה אפשרי כאשר נעשים מתורגלים מאוד בז'אנר מסוים או ביצירתו של יוצר כלשהו, אך גם אז המלאכה קשה אם היוצר הזה עושה את מלאכתו כראוי.

תהליך הקריאה של הסיפור מגלה לא רק אלמנטים חדשים, אלא גם חושף תפקידים חדשים של אלמנטים שכבר נתגלו. הדבר קיים לא רק בתחום העלילה, כשאלמנט מתגלה כבעל תפקיד חשוב בהנעתה, אלא גם בתחומים אחרים. אלמנטים מקיימים אינטראקציה עם אלמנטים אחרים וכך נוצרות אנלוגיות בין דמויות או בין התרחשויות. במקרה כזה האלמנט משמש כמוטיבציה לא בתחום ה"עולם" אלא בתחום ההבנה של הקורא. אלמנט יכול לשמש כמוטיבציה בתחום הסימבולי, למלא תפקיד בתחום התמטי, לקיים קשרים אינטרטקסטואליים וכן הלאה.

כפל התפקידים של האלמנטים ביצירה חושף את הטעות הבסיסית של המנסים לראות ביצירה מראה של המציאות או כלי להבנת חייו של היוצר. כפי שלעולם לא נדע אם הקיר שמולנו נמצא שם כדי להפריד בין הסלון למטבח, כדי להסתיר צינורות או כדי לתמוך בגג, לעולם לא נדע אם אלמנט מסויים ביצירה נמצא שם כמימזיס או כמוטיבציה, כחיקוי ריאליסטי של עולם או כפריט הכרחי להנעת העלילה. לעולם לא נדע אם קודם כל נבנתה הדמות וכתוצאה מתכונותיה הייחודיות מתרחשת העלילה כפי שהיא מתרחשת, או שמא קו ההתפתחות המתוכנן של העלילה קדם לדמות וזו עוצבה כדי לשרתו. מכאן, לדעת הפורמליסטים, שלא ניתן להסיק דבר על העולם מתוך הדמות או העלילה. הקשר בין מה שמסומן ביצירה למציאות החיצונית אינו ישיר, המימזיס אינו טהור. הוא כפוף גם לשיקולים מוטיבציוניים.

*
בטקסט השירי שונים מעט פני הדברים. היעדרה של עלילה או לפחות ממדיה המצומצמים בשיר הלירי, העובדה שהיא בדויה בד"כ ולמעשה משמשת ככלי לביטוי רגשות יותר מאשר מציאות ממשית, מגבילה מאוד את יכולתו של המשורר להשתמש באלמנטים המרכיבים אותה בצורה שעושה זאת הסופר. התפקיד הכפול של האלמנטים בשיר מתממש בדרך כלל באלמנטים הצורניים, הריתמיים או הלשוניים של הטקסט. אלו נתפסים בדרך הפוכה מאשר זו שבה נתפסים האלמנטים התוכניים: בעוד שאלמנטים תוכניים נתפסים קודם כל כממלאים פונקציה מימטית הרי שהצורניים נתפסים קודם כל כממלאים פונקציה מוטיבציונית.
כך למשל נתפסת החריזה קודם כל כאלמנט שנועד שנועד להניע את הריתמוס. תפקידה הראשוני הוא בתחום האפקט על הקורא, ולא בתחום הייצוג של העולם השירי. הדבר נכון גם לגבי חלוקה לשורות ולבתים ולגבי השימוש בסכמה משקלית. המוטיבציה העומדת בבסיסם של מאפיינים צורניים אלה היא בתחום התקשורת עם הקורא: קצב קריאה, יצירת המשכיות או קטיעה, הפרדת נושאים וכן הלאה. רק לאחר מימוש תפקידם הריתמי או הצורני של אלמנטים אלו אנו מנסים לראותם כמימטיים. רק לאחר מכן אנו מנסים למצוא "התאמה בין תוכן לצורה". אנו מנסים למצוא קשר בין הסכמה המשקלית (מוטיבציה) לבין תוכן השיר הנמסר בידי הדובר השירי (מימזיס), להגדיר הקבלות מטפוריות בין אלמנטים שונים ולאתר קשרי משמעות בין מילים חרוזות.

יתכן כי כאן מקורה של ההבחנה בין תוכן לצורה. הבחנה לא ככלי עבודה כפי שנעשה פה, אלא כאמצעי ל"סינון" איכויות וחשיבויות בשיר. האלמנטים הצורניים נתפסים קודם כממלאי פונקציה שאינה מימטית: הנעת הריתמוס השירי או כל תפקיד אסתטי אחר, ולכן יש להפרידם מן התוכן החשוב יותר. תפיסה זו, נוסף על כך שהיא נשענת על גישה צרה הרואה ביצירת הספרות "חיקוי עולם" בלבד ולא גם "אמנות לשם אמנות", לא לוקחת בחשבון כי האלמנטים יכולים בקלות למלא תפקיד כפול ולמעשה עושים זאת לעיתים קרובות. הריתמוס אינו רק אלמנט אסתטי מנותק מן העולם השירי וכך גם לא הלשון הפיגורטיבית של הדובר. אלו הם תכונות של השיר הממלאות תפקיד חשוב בעיצוב העולם המיוצג, ביצירת אפקט על הקורא וביצירתה של משמעות. "התפקיד הנוסף" של האלמנטים בשיר הוא ההופך אותו לשלם אסתטי אחד.

כדי להמחיש את הדברים הבה נביט בשירה הידוע של רחל "ספר שירי הלבן":

צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת כּוֹאֶבֶת,
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָּן,
הָיוּ לְמַחְרֹזֶת שִׁירִים מְלַבֶּבֶת
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִּלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ,
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

השיר מבטא, כידוע, את אכזבתה ותסכולה של הדוברת מן הקורא ומן המדיום השירי בכלל. היא כותבת את סודותיה בייסורים ואלו הופכים למחרוזת שירים שהקורא ממשש בגסות ובחוסר הבנה. החריזה בכל בית היא חריזה מסורגת פשוטה: אבאב גדגד. חריזה יוצרת קשר צלילי בין מילים, כלומר היא מביאה לראיית שתי מילים הנמצאות במיקומים מרוחקים כמשתייכות לקבוצה אחת, כדומות מבחינה מסוימת. קבוצה זו נוצרת על בסיס דמיון צלילי אמנם, אולם עצם ההשתייכות לאותה קבוצה מבליטה את קיומם של צדדי דמיון נוספים. אם נחפש קשרים כאלו פה, נראה למשל כי המילים שחורזות: כואבת/מלבבת, רע/כורע, אש/תמשש, הן למעשה מנוגדות במושגי השיר. כאבה של הדוברת יהפוך למשהו מלבב. הלב הכורע, שעד כה הוסתר אף מרעים, נגלה למישהו זר שאינו אפילו רע, ויד הקורא תמשש בגסות, כפי שממששים ירקות בשוק, את מסתרי לבה של הדוברת. המישוש כה גס עד כי האש עצמה לא תרתיע את היד. באופן הפוך, בקשר של קרבה, חורז "אובדן" עם "לבן", מוות עם תכריכים. נושא השיר הוא החיבור הפגום, התקשורת המשובשת בין המשוררת לשיר ולקורא. קווי הדמיון בין מבנה החריזה – חריזת מילים מנוגדות – לבין התוכן -תקשורת משובשת – מצטרפים למסירה מוחשית, חזקה וחדה יותר של התוכן הזה ובכך בונים את משמעות השיר.

המילים בסופי שורות ממלאות שלושה תפקידים "ראשוניים": מילה במשפט, חריזה בסוף שורה ושמירת הסכמה המשקלית. התפקיד הראשון נתפס באופן אוטומטי כמימזיס, חיקוי עולם. שני האחרים נתפסים כמוטיבציה, יצירת אפקט ריתמי ואסתטי וכן מימוש קונבציות שיריות של התקופה. כפי שראינו, לכל אחת מן המילים החורזות יש תפקיד נוסף: קיום יחסי משמעות עם המילה החורזת. יחסים אלו, אשר בונים את המסר של הדוברת, ולכן שייכים לתחום המימזיס, נחשפים לעין רק באמצעות החריזה, השייכת לתחום המוטיבציה הריתמית. התפקיד הנוסף של המילים בסופי השורות משמש להמחשתו של המסר השירי במישור הקורא-טקסט וכן פועל להשגתה של אחדות גבוהה יותר במישור העולם עצמו. המילים אינן רק מקיימות יחסי מסמן-מסומן עם העולם המיוצג, אלא גם מקיימות אינטראקציה ביניהן באופן שממחיש את העולם הזה, בעיקר לאור העובדה שהשיר נכתב בגוף ראשון ומתאר חוויה של הדוברת עצמה. לא ניתן לדעת איזה מן התפקידים קדם לרעהו, ואף קשה לקבוע איזה מן התפקידים הוא הדומיננטי. כפל התפקידים של המילים החורזות בשיר מתיך אותן בצורה מלאה לתוך השלם האסתטי עד כי לא ניתן לדעת את מקורן: מימזיס או מוטיבציה.

הייתי אומר כי בשיר זה של רחל השימוש באלמנטים כממלאי תפקיד כפול נעשה היטב. רק במבט נוסף, רק בחיפוש אחר קשרי משמעות בין המילים החרוזות אנו מגלים קשרים כאלה ואת משמעותם. במישור המימטי ממלאות כל אחת מן המילים בסופי השורות את תפקידן בצורה הנראית טבעית לחלוטין, ללא כל חריגה תחבירית, משקלית, סגנונית או אחרת ממסלולה. השימוש במילים אלו להעצמת המסר השירי אינו סותר את תפקידן הראשוני: העברת המסר הזה.

היכולת "להתיך" את האלמנטים השונים בשיר לתוך שלם אחד, לצרף אותם בצורה מונוליטית עד כי לא ניתן לדעת איזו פונקציה הם נועדו למלא, היא אחד המבחנים הקשים שעל היוצר ועל היצירה לעמוד בהם. התכה זו היא המקנה לשיר את אופיו האורגני והיא המטשטשת את העובדה שמדובר למעשה באקט לשוני בדוי ומלאכותי. "מבחן ההתכה" הזה הוא העומד בעצם במרכז ביקורתו של זך על אלתרמן. במסתו הברוטלית ורווית השטנה "זמן וריתמוס" טוען זך כי אלתרמן טועה בשתי דרכים:
I. הוא אינו "מסווה" כהלכה את התפקיד הנוסף של האלמנטים בשיר. התוצאה היא מילים המשרתות היטב את החרוז או את המשקל, אולם אינן משתלבות יפה בתוכן המשפט.
II. אלתרמן נאמן יותר, מתוך בחירה, למוטיבציה הריתמית או החושית ופחות למימזיס של חווית היוצר או של העולם המתואר. בחירה זו, לפי זך, היא שגויה.

כך למשל לגבי השיר "ירח" מדגים זך את הסעיף הראשון בהראותו כי חלק מן המילים בשיר חורגות מן המטען הסמנטי של המשפט, אולם מתאימות היטב לסכמה המשקלית. את הסעיף השני מדגים זך בטענו כי הריתמוס של "ירח" הוא מכני ובכך מנוגד לתוכן השיר ולמסר שלו. טענותיו של זך הן בעייתיות. יש הטוענים כי זך לא מימש נכון את הריתמוס השירי ולכן בלטו לנגד עיניו אותן מילים "סוררות", אשר לכאורה מתאימות לסכמה המשקלית וחורגות מן המשפט. אולם טענת נגד אחרת היא המעניינת אותנו פה. יש הטוענים כי טעותו של זך היא ששפט את אלתרמן לפי קני מידה לא מתאימים. הוא שפט את שיריו של אלתרמן על פי האופן שהוא כותב את שיריו שלו, שירים המשתייכים ל"פואטיקת החוויה", שירים המנסים לייצג בצורה הנאמנה ביותר את חווית היוצר או את החוויה של העולם המיוצג. זוהי פואטיקה בעלת מאפיינים רומנטיים בעוד שאחד מקווי האפיון הבולטים בשירתו של אלתרמן הוא אופייה הניאו-קלאסי, שבו מתבלטת "מלאכת השיר" העשוי בקפידה. אחד ממקורות הויכוח הזה, אם כן, הוא הטעם השונה ביחסי מימזיס ומוטיבציה. בעוד זך מעניק לראשון משקל רב יותר מאשר לשני, הרי שאלתרמן רואה את הדברים אחרת.

הגישות השונות בשאלת המשקל שיש להעניק לכל אחד מתפקידי האלמנטים היא שאלה החורגת מגבולות יצירת הספרות האחת או אף מגבולות כתיבת הספרות בכלל. היא נוגעת לאמנות כולה. היא עומדת בבסיס מאבקים בין זרמים ותקופות, פואטיקות ותפיסות אסתטיות שונות. כך גם בעניין ויכוח זך-אלתרמן עצמו. זך היה אומנם המבטא התקיף והחד ביותר של הביקורת על אלתרמן, אך הוא לא היה הראשון שהעלה אותה. התקפות מסוג זה ניתכו על אלתרתמן כבר בסוף שנות השלושים עם צאת "כוכבים בחוץ", ולמעשה הושמעו כבר לפני כן כלפי "אבני בוהו" של שלונסקי הנושא פואטיקה דומה. מאחורי ההתקפות האלו עמדו משוררים ומבקרים בני דור ביאליק, אשר העלו על נס אותה פואטיקה ממש שאליה שאף זך. ויכוח זך-אלתרמן אינו רק בין שני משוררים, אלא בין שני זרמים שונים ובעלי אופי מנוגד. שורשיו נעוצים עמוק יותר בהיסטוריה של השירה העברית ולמעשה, של השירה בכלל.

הדברים האמורים אינם בגדר חידוש מרעיש בחקר הספרות, אלא הצעה לארגון כולל של הדברים, ניסיון למפות בצורה פשוטה ויעילה את מאבקי הכוחות ואת ריבוי התפקידים ביצירה. ריבוי תפקידים זה אינו מסתכם בבניית השלם האסתטי ובהעלאתה של רמת האחדות שלו, אלא בעל חשיבות בעצם קיומו ביצירה. מאבקי הכוחות בין מימזיס למוטיבציה, התפקידים הכפולים והמשולשים והמרובעים שממלאים אלמנטים ביצירה, שקולים בעצם קיומם לתפקידים הרבים שממלאים אלמנטים אמִתיים במציאות עצמה. הכפילות המתוכננת היטב ביצירה משקפת את המקריות והדחיסות האופייניות לעולם שמחוצה לה. ריבוי התפקידים של כל אחד מן האלמנטים, ההסתעפות וההסתבכות שלהם זה בזה, הם האחראיים ליצירתו של אותו תצרף מרהיב הקרוי יצירת ספרות.

רשימת המשך מאת המחבר בנושא זה: מימֵזיס ומוטיבציה ככלי להבחנה ז'אנרית