על מות המהומות (דבר הדג #4)

זה הזמן וזו העת. בפתח נשמעו הצהרות על פתיחות ונגישות. קיוון המידע אופנן בתודעה הציבורית ותפס את מקומו לצד הביג-מק והטלביזיה בלווין. ואז – רתיעה; שכן אותה נגישות גסה היתה למפולת מידע, והקורא, או כורה המידע המודרני, אשר אץ-רץ אחר 'המהפכה-המתוקשרת' (מדיי), חש במחנק מסוים אותו חשים השטים/משתכשכים/שוחים/טובעים בנהר הירקון (הו, נהר הירקון). וההספדים – אף הם לא מאחרים לבוא; מלים גבוהות נאמרות ואף נשמעות לאחרונה אודות איבוד התוכן האיכותי ברשת והפיכתה לערוץ מידע כלכלי, קל וכללי בלבד.

ועם כתיבת מלימקוונות אלו עולות מספר שורות ישנות של אחד האריות הותיקים בשטח:

אֲדוֹנִי, אַתָּה חַי
(אֲדוֹנִי, עוֹדְךָ חַי) בְּעִדַּן הַמֵּימָן.
אָז מוּטָב שֶׁתִּלְמַד לְהַכִּיר
לְהָקוֹת אֲחָדוֹת שֶׁל קֶצֶב.
אֲלְבּוֹמִים שֶׁל קְצָת פּוֹפּאַרְט קְצָת אוֹפּאַרְט
צְבָעִים חֲדָשִׁים. כַּלְכָּלָה,
כַּלְכָּלָה מוֹדֶרְנִית. נִיחוֹחַ
סִינְתֶּטִי דַּל-מִיתוֹס שֶׁל שְׁנוֹת הַשִּׁבְעִים.

מ. ויזלטיר, על "ההולכי בחושך" לרטוש

אדוני, (ובזמנים קורקטים כשלנו יתוסף מייד – גבירתי!) – אתה חי בעידן המקוון (עודך חי?); שנות השבעים הפכו לסדרות של מסיבות נוסטלגיה ולעילה מצויינת לויכוחימיותרים. עתה מילותיהן של להקות החד-קצב הן הן אשר מהדהדות בראשי האנשים העובדים, האנשים העוברים, האנשים האובדים ברחובות לאור-יום או ניאון-לילה.

והשירה עודנה חיה, במרתפים. ובזכרונות. ובחנויות ספרים על מדפים-נידחים (אם בכלל). קל היה יותר לו נצרכנו לכתוב לה הספד. אפשר היה להתחיל בסיפור התכווצותם/מותם של המוספים הספרותיים בעיתונות היומית [ולתאר בפרוטרוט את פרפורי הגסיסה הלוחמניים שסיפק המוסף (או ליתר דיוק מַדוֹרִימַנוֹר) ב"הארץ"]; להמשיך עם סיפור אובדנו של עכשיו ועם קיבעונם של מאזניים ועתון 77—

אך אולי עדיף לקום מיצועינו, ולזכור את שאמרנו:
"That is not what I meant at all", ולראות: זה הזמן וזו העת.

זה הזמן וזו העת לשפשף
את העיניים בעוצמה, להסיר
את קרומי השינה
ולהביט בזלזול במאה
החדשה
שנכנסה.

עם זאת! —

לנצל את כליה החפים מפשע-הריקנות-והבורות אשר בידינו, אשר ניתנו לנו; ובכך לתת לה (למאה החדשה, למען השם) קול. לחיות בעידן המקוון, להכיר כפתורים אחדים של מקלדת, קצת פלאשארט, צבעים חדשים, נגישות אחרת.

זה הדג? –
זה הזמן –
וזו העת.