שאריות מניפסט

[דבר דג זה פורסם במקור בגרסת HTML אינטרקטיבית. לגרסת המקור ←)
אז אל מי אתם פונים, בסופו של עניין? – חצתה השאלה מצדו האחד של קו הטלפון אל קונכיית אזנו של הדג. אל מי?

נסיון לחקור את מקור השאלה עלה על המצב הדיכוטומי הפשוט כלכך בו היה נעוץ: פניה להמונים או פניה אל האליטות.

הראשונה מאופיינת בתכונה בסיסית אשר מיוחסת להמון – טעם רע וולגאריות. בזרמים-עליונים ועכורים אלה, אין לדג זה כוונת/חצי-כוונת שכשוך. בסוד נִלְחש זאת: השאלה נשאלה מכיוון אנשי הקבוצה השניה. שנאת האליטות הפכה למותג, ולנו אין כל כוונה לענוד אותה על דש בגדינו. אך תוך השתדלות להמנע מאיזכור מגדלים ושיניים, יש למחות על עיסוק שהוא בעיקרו עצמי וסגור.

אֲבָל לֹא תִּמְצָא בָּהֶם קְהַל-מַאֲזִינִים נֵיטְרָאלִי, כֻּלָּם […] ,מְשׁוֹרְרִים. מְשׁוֹרְרִים קוֹרְאִים שִׁירִים לִפְנֵי מְשׁוֹרְרִים
[…] ,בְּלִי הֵנֶּחָמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַקַּהַל הֶחוּץ-מְשׁוֹרְרִי
.עִנְיָן דּוֹחֶה לִכְאוֹרָה

דוד אבידן

מלותיו של אבידן, כמו גם מלים אלו, הנקראות בעיצומו של רגע זה, נכתבו כדו"ח מאולתר על מצב השירה הצעירה בניו-יורק, אי שם בשנות השבעים. אכן, האמריקניזאציה, המיוחסת ל"המון", צִמחה גרורותיה גם בתחום השירה העברית בתקופתנו אנו.

כבר נעשו נסיונות פריצה מהסתגרות זו. נזכיר את שירי הרחוב בירושלים, או את השירים התלויים על עצי שדרות ח"ן בתל-אביב. דג-אנונימי? הוא נסיון נוסף לעשות את הדבר הפשוט כלכך הזה – להגיש שירה יפה, חדשה ומרעננת לקהל חדש וותיק כאחד; לקהל רחב ונגיש. נגישות-על באמצעות מערכות מקוונות ופתוחות לכל. האמונה שהמוני-איש יבואו בבשורת השירה אינה מקננת בנו או מפעמת או עומדת להתפרץ אלתוך, אופטימיות גדולה ומיותרת מדיי. על דגלינו חרוטות המלים: לא לשווא. גם אם זהו עוד צעד קטן לאדם, זהו כנראה, צעד נחוץ לתרבות השירה.