שוורצע, צייטגייסט

לאחרונה זלגה שמועה מתחום ידיעותינו הבטוחות אל תחום השיפוט ומשם קלה הדרך אל תקתוק מחשבות אחדות בנושא: מדובר בטרוניה מאת יחידה-פוליטית בתוך הגוורדיה הספרותית הישראלית הגורסת שתוך חמש-שש שנים תתאפס ותתרוקן משמעותהּ של היצירה החדשה בתחומי הספרות והשירה העברית (דוגמת כתב עת זה) ותהא מנוטרלת מכל אמירה; כמו נאמר שכתב-עת זה הוא קישוּט-שירי (או דון-קישוֹט ספרותי) שאין באמנות המוצגת בו די כדי לשקף את "המצב המתועב" הרוחש ומתרחש במדינתינו אנו ובמדינות אחרות.

למעשה, מדובר בנסיון עיקול המשמעות ההיסטורית-עתידית ונישולהּ מן היצירה המקומית החדשה. הטענה המרכזית היא שהשירה החדשה אינה נוגעת ישירות בעצב החולה (תרתי משמע) המכוּנן על ידי מה שנכנה להלן 'הדיכוטומיה של המלחמה'.

בנימה מבודחת ולא בלתי-מלחמתית עלינו לצהול "אוֹ-קוֹנְטְרֵייר מוֹן פֵּטִי פוֹרְמַאג'!"; הדיכוטומיה של המלחמה מכתיבה שני מבואות למחוזות החיים: מבוא המלחמה ומבוא הלא-מלחמה. בחירה ביישות א-מלחמתית (ומכאן: א-פוליטית, א-מתמחזרת, א-רוקעת בקת הנשק על מצחי מתנגדיה, אך בשום אופן לא א-אקטואלית) אי אפשר לכנותה "בחירה אסקפיסטית" משום שיש בה התייחסות חד-משמעית כלפי המלחמה – היא בוחרת בסילוק קיומו של המצב המלחמתי מתוך הבנת האבסורד של הדיכוטומיה עצמה; באופן פרדוקסלי בחירה זו דוגלת בפירוק הדיכוטומיה של המלחמה, אשר בתחומיה היא פועלת, מפני שדיכוטומיה זו היא היא המצב המתועב: המלחמה היא סימפטום, תוצר, פרוייקט; המלחמה היא מוצר של שוק אכזרי, של דיכוטומיה אנושית מוזרה ותפלה; ניהול מערכה מוחצ/ת כנגד-המלחמה בתחומיה הקרובים הוא בלתי-אפשרי; דומה העניין לכיבוי שריפה בגפרור או כוס מים להרגעת הטובע; על כוחות הרזיסטאנס להתרחק על מנת לסגור על המצב המלחמתי בכתר בל-יפרץ של חומר בלתי-ידוע.

ראשי מדינות העמידו מלחמת קפולטים-רומלטים ישנה מול דור צעיר ועמוס חיים, ובמלים פשוטות מאוד – יש לנו להקיא מזה. ההיטל המטאפיסי של קיא זה (תוצר הדיכוטומיה של המלחמה, בלי ספק) הוא כתב עת זה ורבים אחרים כמותו המשתייכים למגמה החדשה באמנות ובספרות הישראלית. לא בלבד שמיחזור קולותיהם של ברכט, מיקובסקי וחיכמת יהיה מאוס ומעושה בימים אלו, ברור העניין שדרושה מחאה אחרת. האמנות שואפת להתחדש ולהתחדש ולהתחדש – להתחדש עלמנת לחדש. מיחזור קולות ישנים ומשובחים כשל אלו הנזכרים לעיל, אפילו יהא מיחזור בנושאים סופר-רלבנטים ומגה- חיוניים, בו יהיה הניטרול, האיפוס; תהיה זו התגלמות של חוסר-טעם תחת מצור ורעב תרבותי.

עלינו לבנות תרבות חוץ-מלחמתית, על מפתנהּ נוכל סופסוף לצקת את תערובת המֶלֶט של המדרגה הפוסט-מלחמתית, או לפחות להכינה לילדי-ילדינו. במידה ונשאיר לצאצאינו מסכת של תרבות-זכרון מתקופה שחורה זו של הדיכוטומיה של המלחמה, נהיה קובעים את המסמר הראשון בחבל התלייה של תרבותינו, מה גם שעמוד התליה עצמו עשוי מאילן היוחסין של כל אחד מאיתנו; הרי נהפוך דור נוסף ודור נוסף אחריו לאומה של עבדים – עבדים של זיכרון (ר' סרטו של אייל סיון "עבדי זיכרון").
כתב עת זה, ובכלל – המגמה הצעירה בספרות ובאמנות – יש בהם את החומר הבלתידוע עלמנת לכתר ולשבור את מתת-השיעבוד הזו. השאיפה ליצור אמנות של דור חדש, לא לפי צו השעה, אלא לפי תבונה ארוכת-טווח, דרך ניטרול המלכודת הפוליטית שמכרסמת את העולם זה מאות ואלפים שבשנים מאז אותו היום בו הוחזר התרנגול העצוב ביותר עלי אדמות לאסקליפיוס. גם מותו, כך מספרים, לא היה מוצדק.