שיל ותִּמעוֹן

לניל ושמעון

*
אֶת שִׁיל וְאֶת תִּמְעוֹן אֲנִי מַכִּירָה זְמַן רַב וְהוֹתֵר, וְאֵין לִי מַה לּוֹמַר עֲלֵיהֶם מִלְבַד זֹאת:

*
לְתִמְעוֹן אֲרֻבּוֹת עֵינַיִם מְפֻיָּחוֹת
אֲשֶׁר תּוֹעוֹת אֶת דַּרְכָּן אֶל תּוֹךְ-תּוֹכוֹ
שָׁם הֵן מַחְבִּיאוֹת כַּפְתּוֹרֵי כֶּסֶף מְעֻטָּרִים וּמַפְרְטִים אֲפֹרִים
מְכֻסִים הֶבֶל-אֶצְבַּע.
תִּמְעוֹן יוֹדֵעַ לָמָּה
זֶה –
כָּכָה
וְאֲרֻבּוֹת עֵינָיו נֶעֱצָמוֹת בְּרִפְרוּף
בְּצָחֳקוֹ צְחוֹק חוֹרֵק כִּפְתִיחַת דֶּלֶת בַּרְזֶל לוֹהֶטֶת
פִּיו מַבְחִין בְּפִצְפּוּץ גִּצִּים וְתַעֲרֹבֶת פְּלַסְטִית מַהְבִּילָה בְּדִיסְטוֹרְשֶׁן
וּמִלְבַד זֹאת אֵין טַעַם לִכְלוּם.

*
לְשִׁיל צַוְּארוֹנִים עֲשׂוֹיִים קְרָשִׁים קְרָשִׁים שֶׁל הֲלָצוֹת, הַמּוֹבִילִים עֲמִילָן כְּבִיסָה וּמַאֲכָל אֶל תּוֹכוֹ.
עֵינָיו אֵינָן עוֹסְקוֹת בִּתְעִיָּה אוֹ תְּהִיָּה, אֶלָא אוֹמְרוֹת עִתִּים מִלִּים כְּגוֹן הוֹ-הוֹ. עַל אַף שֶׁגַּם יָדָיו אֵינָן
עוֹסְקוֹת בְּעִנְיְנֵי מַה-בְּכָךְ לֹא נִתָּן לוֹמַר שֶׁאֵין טַעַם לְמַהוּתוֹ.
גַּם שִׁיל יוֹדֵעַ לָמָּה-כָּכָה-זֶה, אַךְ נִדְמֶה שֶׁהוּא מֵבִין לְעִתִּים מַדּוּעַ אֲנִי לֹא.