שתי הערות

*
בשלהי אוקטובר השנה, במהלך דיון סוער שהתרחש בסצנה המקוונת, כבסוד לעולם החיצון, העיר ע.א. לא.ר. שהוא "מרגיש דחף עז לצאת נגד סוג השיח השירי [ש-א.ר.] מייצג כדי [שהקוראים /…/] לא ילמדו לזהות אותו עם שיח שירי בכלל." מדוע טורח ע.א. אשר כותב מירושלים הרעילה, לפחד בגין התפשטות תיאוריה שירית בלתי-הולמת, לדידו? אם נוכל לומר דבר מה עליו נאמר שבדמותו ניכר כוחו של היפה, אשר רק בימיו תטובע המלחמה הזו, הארורה, ומבחר שלישיה יפלחו את מימי המצולות; צפונות הים הזה שלך, שירי מרים.

*
קשה להתעלם מן העגמומיות, חוסר החיות, שבתמורות המיליטריסטיות המתרקמות בלשד עצמותיה של החברה הישראלית. זו דחתה מעליה את היפה, את הנהיר, וקבלה, צייתנית מתמיד, "עול מצוות" בודלייריאני – מִשל הרע. אין פליאה, אפוא, שגם מעמדה של השפה בכלל ושל השירה בפרט שקע אל תהומות הקוֹמוּנִיקאביליוּת הפשוטה, הרדודה והיסודית. וואָס וועל איך טאָן. המעבדה הישראלית 2002/3 עורכת ניסוי סוציו-אנתרופולוגי בהקף של מדינה, של שפה, של חיים. היפה הפך אידאולוגיה חתרנית; לומר: מרד. הרעידי את עור התוף, המתופפת, נצאה לדרך בלתי ברורה.