תריעשר: גיליונא

הסכנה הגדולה ביותר בלשיר היא הרגע המסוים בו נגמר השיר והדיבור הופך תפל; אחריו האנשים;

[…] אֲבָל הַנֶּפֶשׁ
אָמְרָה: מָה אִתְּךָ? כְּבָר שָׁכַחְתָּ, שֶׁכָּל הֲנָאָתִי
הִיא תְּנוּעָה בַּזְּמַן? עַכְשָׁו
אֲנִי זָזָה מִכָּאן. אַתָּה בָּא
אִתִּי אוֹלֹא?

דוד אבידן

והרגע קורה. והשיר פוסק. והדיבור תפל. וגם אתה. אתה מביט אחורה: רואה תריסר ציוני-דרך שקבעת לעצמך ואתה אומר: בחיי, כמה אני מדבר וכמה אין דבר בפי
האם זו שירה

—–o—–

אם כך, אולי יש בכל זאת שירה. אמנם לא בבתי הקפה, לא על המדפים בחנויות או בבתים, אלא שם, במעמקי הרשת.
21.9.2001, ידיעות אחרונות

—–o—–

באה עת לעמוד ולדבר, לפנות בקול אישי. בגליון הנוכחי משלימים אנו שנת פעילות שירית-מקוונת בדג-אנונימי שאפנו להעלות את הנגישות של שירה איכותית לקהל רב, ולהוות בית לדור חדש של כותבים וקוראים. במהלך תריסר גליונות הוצגו קולות רעננים ומעניינים בשירה הנכתבת כיום, ותחושה אופפת, שיסודות לאותו בית קיימים.

נעדר עוד מהדג? שיח-שירי, תכתובות ארוכות עם הקוראים, עובדה מפתיעה, נוכח האווירה מוצפת-התגובות ברשת. דומה שמרבית הקוראים, באין מנגנון תגובה-מיידי, נסתפקו בקריאה בלבד. לאחרונה החל שיתוף-פעולה עם האייל הקורא, אולי נדבך נוסף בבנייתו של שיח כזה.

אך בדומה לטקסט זה, דג-אנונימי? מהווה לכל הפחות צוהר אל אותו עולם חומק של שירה.

מְעַל כִּיסֵי מַיִם
הַרְוָחָה מִתְגַּנֶּבֶת אֶל הַלֵּב
אַחֲרֵי זְמָן כֹּה רַב עַל הַיַּבָּשָׁה
אָנוּ קְרוֹבִים עַתָּה מְעָט יוֹתֵר
אֶל מַהוּתָה שֶׁל הַשִּׁירָה

דרור בורשטיין, מתוך סוף

תומר, אלעד, גלעד ודנה.