מִבְחָנהּ העיקרי, גם אם הַקשֶה ביותר להגדרה, של יצירת האמנות, הוא חווית הצופה. ההיסטוריה, ההיסטוריה של האמנות, המיקום הגיאוגרפי, האקלים החברתי והתרבותי, האופנה והפוליטיקה, הם אחדים מן השדות המשפיעים על האמנות ומושפעים ממנה.

מקומה של יצירת אמנות ביחס אליהם הוא מרכיב מכריע בחווית הצופה, לצד מרכיבים חשובים נוספים, ביניהם היכרות מוקדמת עם עבודתו של האמן.

ישנם שני סוגים של יוצרים: אלה החווים בעוצמה רבה ומתעדים את חוויותיהם, ואלה החווים ומעבדים את רשמיהם ומחשבותיהם תוך התיחסות מודעת לשפת האמנות, מתוך כוונה ליצור חוויה בקרב הצופה.

מלאכת האמן היא פעולת תווך, הנשענת על שפת המדיום ועל כן מושתתת על פונקציונאליות מרכיביה ועל שיקול דעתו של האמן. ביצירת האמנות תפקיד לכל מרכיב, בין אם הוא מילה, דימוי פיגורטיבי או כתם.

רבים מקוראי השירה השואלים לפשר שיר, מבקשים להתחקות אחר הלכי נפשו ומחשבתו של המשורר. קוראי שירה רבים וכותבים צעירים, סוברים כי הריגוש שבקריאת שיר הוא כאין וכאפס לעומת חווית כתיבתו. יש בכך כדי להושיב קורא צעיר לשולחן הכתיבה, אולם עד מהרה יווכח כי הדברים אינם פשוטים כפי שחשב.
נאמר, התפעל משורר מיופיה של אשה בחלוק אדום ופונה לכתוב על כך. לא די בכך שיכתוב "האשה היפה בחלוק האדום", שכן הקורא לא ראה את האשה בעיניו אלא קורא אודותיה.

לו ראה אותה, ייתכן שלא נשאה חן בעיניו כלל. מלאכתו של המשורר, היא, אם כן, לעורר חוויה באמצעות מלים. עליו לברור ולבחור במלים המתאימות ביותר ולנסחן באופן שמבנה המשפט, נימת הדיבור, המקצב – כולם – ירתמו. מכאן שאין כל חובה ששיר שנכתב בעקבות חוויה ב'מציאות', ידבוק בפרטי אותה החוויה עצמה, למעשה אין כל סיבה מחייבת שיהא דמיון ביניהם.