דְּבַר הַדָּג

זה שבועות אנו תוהים – האם עלינו להציג פה תזה כלשהי או שמא, אידאולוגיה?

הרי אם נדבר בקלישאות־דוריות, זהו דור שעליו נאמר שאיבד אידאולוגיה, שדבר אינו קורה בו מלבד ההמתנה לדבר שיקרה בו. דור הנרות, דור־המועדונים ודור־שלם.

ובעצם, על שום מה העיסוק המיותר בעניין זה? להתחיל בהכתרות כוזבות? את אלו נשאיר לתום גניהר, אין זה מעניינינו.

דורות. נתחיל במלה 'דורות'. הרי כל דור־משוררים זכה לכתב־עת בו פרסם, ועם הזמן הגדיר כתב־עת זה את שירת־הדור. ניקח לדוגמא את מאזניים או עכשיו של משוררי־דור־המדינה; אלו עדיין נקראים תחת השם שירה צעירה או שירה חדשה.

די. 52 שנים חלפו, אבידן ועמיחי, עליהם השלום, נפטרו. אין בכוונתינו לתקוף את פעלם הנכחי של המשוררים העבריים, אך ישנו דור־צעיר בארץ הזאת אשר הושתק בטרם פצה פיו. דור אשר אינו מקבל לגיטימאציה שירית, מלבד בסדנאות־שירה ארעיות הנערכות על־ידי אותם משוררים עצמם, אשר זוקפים לזכותם הבלעדית את חיות־השירה, אך בעצם זאת הופכים לקובריה העכשוויים. זהו רק דפוס־אנושי, אשר אין מקומו אצל אנשי המלה. תפישת־בעלות על המלה? על סמני־הפסוק? הרי אלו הם ניצנים ידועים מראש של טוטליטאריזם־פואטי, ארצישראלי, בשנות האלפיים המוקדמות.

משוררי הממסד, בעוד ידיהם לוקחות את זכות השירה, בתואנה מגננתית, ליבם מקונן על היעדרה. אנו אומרים – לא עוד. הדור יוצר וליצירה זו דרושות עיניים ואזניים על־מנת להשלימה. אמנם, הקידמה מטפטפת רעלים־שונים על אמצעי השידור והקליטה הזמניים, אך עמזאת – מספקת מגוון רחב של אמצעים־אחרים, וביניהם, הרשת המקוונת.

זהו מדיום נפלא להתפתחותו של דור משוררים חדש, לביסוס סגנונות עתידניים וחדשים אלתוך השירה העכשווית, החדשה, ללא־תלות בממסד הותיק והמלטף.

האם אלו כוונותיו (מרחיקות־הלכת, אינספק) של דג־אנונימי?; אכן ורק העתיד ישפוט.

נעשו בעבר מספר לא מבוטל של נסיונות מעין אלו, כשהגדול שבהם היה של חבורת אב, בתחילת שנות התשעים. מדוע דווקא נסיון זה יצליח? התקווה היא שהנגישות הגבוהה, השונה, המ־ק־ו־ו־נ־ת, היא היא שתאפשר את תחילת המהפיכה השירית בארצינו. עוד לא אבדה תקוותינו.

האמלט אמר את זה יפה כשאמר:

                         "מילים, מילים, מילים."

                                                          וכעת – שִ י רָ ה.