תגובה לשמעון אדף

בִּנפול פַּנָי על רשימה פוליטית־שירית אודות "מצב השירה" בארצינו מאת שמעון אדף... היה זה הכעס שאחז בי לפתע. אם לסכם את רוח הדברים אז לצטט משפט אחד מרשימה זו, בו טמון, לדידי, גרעין רוויזיוניסטי־פואטי העומד בבסיס הרעיון שמעלה אדף – "לא לשקוע, לא לבעוט. לשהות".

כמו הייתה מושבת חיידקים רואה אדף את מצב ה"שהות" כאידאלי להווצרותהּ של שירה וטוען (תוך סימוכים תמוהים למדיי – הפנייה אליוטית פתאומית; ניתוח גס של תנועת הספרות בכלל והשירה בפרט מאז תנועת הרומנטיקה, שמשרה אווירה היסטורית בלתי־נסבלת) טוען אדף שבפרוץ המאה העשרים ואחת יש לה לשירה "את כל העבר הזה, והרבה יותר עתיד משהיה לה קודם". תחימת העבר והעתיד השיריים בגבולות מופשטים כלכך לפי מידותיו ומאוויו של אדף, הרי היא שגויה מכל וכל. טענתו תמוהה (פחות/יותר עבר = פחות/יותר עתיד) ואינה עומדת בקריטריון־עצמהּ – קריטריון הזמן;

שירה אינה קמה/נופלת על נדבכיה שלה אלא על תודעת כותביה, על רצונותיהם, על תפישת־עולמם; ברשימתו של אדף מוצעת בעיקר עקרוּת שירית שמעודדת אך חוסר אונים שאיננו ראוי לתואר "נצחיות"־שירית, מדובר בשירה שנמנעת מלהתערב בסביבת־פעולתהּ מכל וכל; היא אינה בועטת, אינה שוקעת, היא "שוהה" בביצה חמימה ומסריחה של שימור־עצמי נייטרלי ומנוטרל; שהייה זו היא היא ההופכת אותה לבת־תמותה, לחסרת־אונים, למלים פרוטות.

משטר דטרמיניסטי חמוּר מסמן את האווירה המסיונרית לאורך הטקסט כולו (כמעט דתי; "התחנה הבאה כמעט צפויה" [אדף על התחנות ההיסטוריות של השירה, פסקה 5]; "מה שהיה צריך לקרות קרה" [אדף מחווה דעה על תנועה 'בלתי־נמנעת' של תפישה שירית, פסקה 7]) ומהווה מצע־נוח לרצף שידולים שדלניים בעניין צדקת ה"שהייה" כ'דרך האמת' או כ"אמנות", וגרוע מכך – אף להשׂחה הרסנית אשר תוחמת ומנכסת את השירה תחת בצע־מונופולי (גם או בלתי־מכוון; הכוחות הפוקויאנים פועלים אל מתחת לפני השטח, היישר אל תודעת קהל קוראי השירה משוללי מנגנוני/מרכזי־ביקורת אומללים שכמונו); אך זו הרעה במיעוטה. ההתקפה המוזרה, האגבית להתמיה, כנגד האוונגארד הישראלי בחמישים השנים האחרונות (אבידן, וולך, ויזלטיר, ישורון, זך ועמיחי) היא היא שהופכת את רשימה זו מבלתי־מועילה לבלתי־נסבלת.

תארי גנאי וגינוי מוטחים בחבורת משוררים ומשוררות שעיצבו את התרבות הישראלית, את השפה העברית; לדידו של אדף מתאפיין האוונגארד הישראלי ב"פראיות"; "רצון עז לשבר ולנתץ"; "בוז לתרבותיות וליופי [ו]לעידוּן"; "סלוגניות"; "רצון להמם את הקורא"; "להכריח אותו לשאוף בהפתעה את התלישות שהעיקה [על המשוררים]"; ושירה זו, לבסוף, "הומרה במשהו אחר, טוב יותר, למזלנו". (עולה התהיה: מי הם "אנחנו" ש"למזלנו" הומרה השירה במשהו "טוב יותר" ומה היה הדבר הזה?); תפישתו השירית־היסטורית/היסטורית־שירית/שירית/היסטורית/פסטורלה־טרגי־קומי־היסטורית של אדף בפירוש לוֹקה. גינוי אוונגארד הרי הוא פטתי וריק, שכן האינטרס לעולם ברור: אותו איוּם מוכּר על הממסדיות הבירוקרטית, הבורגנית, האנמית, כוח השימור השלטוני ה"שוהה" בה/אליו צמחה שירתו הקונצנזוסיאלית של אדף (כבודה במקומה "שוהה") ואותה הוא מטפח מתוך הכרת והוקרת האוטוריטה. איום זה הוא הוא גרעין ה"רוויזיה" האדפית.

עולה השאלה: מי כתב את רשימתו של שמעון אדף? אדף־הבועט של אמצע שנות התשעים, אדף הקונצנזוסיאלי של ימי איקארוס הראשון, או אדף־עורך־הפרוזה? אם לאסוף את שירתו כקיר־תמך אמיתי לדבריו, נראה שהיא מצייתת לחוקיות אותה הציע קבל עם ועדה – היא שוהה במי המוסדיות והממסדיות הדוממת. אין בה בעיטות, אין בה שקיעות, ובזכות עברהּ הענף ועתיד המובטח היא... בת־תמותה.

נותר הדמיון: לו רק היה איקרוס לא־בועט, לו רק היה איקרוס לא־שוקע, לו רק היה איקרוס "שוהה" – רק שוהה.

✻

את הדברים הללו כתבתי מתוך רצון אמיתי להעלות את נושא "מצב השירה" או "מצבה האידיאלי של שירה" עברית בישראל; מוספי התרבות לדידי דווים ואין ביכלתם לנהל רב־שיח אמיתי בנושא זה, שכן הם נתונים תחת תהליכים פוליטיזציונים עמוקים (ר' פולמוס שבתאי האחרון ב"הארץ" וביקורת/קונטר־ביקורת בידיעות); גם ברשימות ארעיות מעל גבי הרשת, שאינן בבמות־ספרותיות או שיריות מוצהרות אינני רואה טעם רב – רשימות אלו נכתבות לרוב מתוך מניעים פוליטיים, אם לא של כותביהם/ן, אזי של עורכיהם/ן או מפרסמיהם/ן. כולי תקווה שרב־שיח זה יתפתח מעל דפיה המקוונים של במה זו. את הדברים הללו כתבתי ופרסמתי באופן חדצדדי (כלומר, ללא תגובתו של אדף) מתוך צירוף־נסיבתי בלבד; נעשה נסיון להתקשר עם אדף ולשוחח עמו על העניינים הללו, אך נסיון זה היה נסיון־שווא, לאו דווקא באשמת אף אחד מן הנוגעים בדבר. אני מזמין את את מר אדף ואת קהל הקוראים כאחד – לתפוש עמדות ביקורתיות שכנגד או שבעד ולהפוך גרעין פולמוסי זה למשגשג; בטוחני שפירותיו יפיקו תועלת ארוכת טווח. [ת.ל.]