דגים מן העבר, אבל בהווה

בדומה לבחירה להוציא לאור כתב־עת מקוון מלכתחילה, גם הבחירה להעלות מחדש את ארכיון הדג, עשרים שנה ויותר לאחר נעילת שעריו, כמו נעשתה מעצמה, ללא מילים, בקור בהיר של רוח ישנה שבבת־אחת הנשימה אותי בשירה חדשה־ישנה וכל ברירה אחרת נראתה לא־רלבנטית.

תחושות מעורבות של אשמה וגעגוע התעוררו בי לנוכח החומרים האלה, שבמונחים דיגיטליים הם כבר עתיקים, שכן בקריאתם היה לי ברור שאלו הן מלים חיות, והמחשבה על קבורתן ארוכת השנים בקופסה סגורה באיזה מחשב, באיזה ענן, היתה בלתי־נסבלת, אך במהרה התחלפו תחושות אלה במחשבה לקראת פעולה, וככל שהתקרבתי לחומרים האלה שוב – נולדה גם דחיפות, וכך, מתוך מבט אגבי אל בור חשוך, מצאתי את עצמי עמל על פרויקט רסטורציה־דיגיטלית של דבר־חי, נושם, מתעורר, המביט על העולם החדש, אומר: ״תמיד הייתי פה, עכשיו אני פה שוב״. המפגש המחודש עם הגליונות האלה לא הותיר בידי שאלות או תהיות או משקעים, אלא מפת־דרכים ברורה.

את הדחיפה הקלה אל עבר הבור הזה קיבלתי ממקור לא צפוי, בשיחה עם פרויקט בן־יהודה, סביב עניין שימור הגליונות האבודים. נעניתי לכך בשמחה וניגשתי לשלוף את החומרים מהבוידעם על מנת להכין אותם למסירה, אך מצאתי אותם במצב בלתי־קריא בעליל. נזקי זמן ואופנות טכנולוגיות משתנות זרקו עובש דיגיטלי בחומרים האלה שסירבו להתמסר, ולו במעט, לדפדפנים עדכניים, ונותרו מוצפנים בפורמט ישן, קבורים מתחת לשכבות של חוב טכני בן שני עשורים. תקעתי עיפרון מאחורי האוזן וניגשתי למלאכת השחזור.

בנבירה במאות הקבצים המרכיבים את גליונות כתב־העת המקוון הזה נוכחתי לגלות שהכל עדיין שם, מקודד, מוצפן, כלוא בקוד איום שכתבתי (אני) לפני 25 שנה, ורק צריך לפצח את הקוד, לנקות קצת, להסיר אבק, וזה מוכן, חשבתי, אך במרוצת השנים התגלע בעברית המתחדשת ביטוי המתאים באופן מדויק לסיטואציה שבה הייתי ולא ידעתי שבה אני נמצא: אז זהו, שלא.

בהסרת האבק הראשונית התבהר אט אט מצבם האמיתי של החומרים: עמוסי האקים פרה־היסטוריים מעידן שבו תמיכה בעברית־דיגיטלית הייתה־כלא־הייתה (למשל האילוץ למקם נקודה או סימן השאלה בתחילת משפט על מנת שיופיעו בסופו), מבנים מוזרים והמצאות משונות, בהם שורות קוד לא־ברורות בשפות תכנות שנכחדו. הדרך שלפני נראתה ארוכה ומייגעת, ולא בלי חשש פניתי אל הרובוטים.

המפגש בין כלים טכנולוגיים עדכניים, כמו בינה מלאכותית, לבין טקסטים פואטיים מנוקדים בני רבע מאה, נראה תחילה כמו אנקדוטה משעשעת, אך מהר מאוד ה־AI הבין את העניין, ומהר מאוד גם אני: זהו כתב־עת מקוון לשירה, זה ברור. השירים האלה הם שירים בעברית, מנוקדים, בהחלט, הפורמטים השתנו, אבל פורמט שהשתנה אפשר לשנות שוב, ואם צריך לשבור את הכל ולכתוב את הכל מחדש, אז נשבור את הכל ונכתוב את הכל מחדש.

לכן שברתי את הכל ובניתי את הכל מחדש, ומתוך ההריסות האלה נולדו טכניקות שחזור וכלי־מדידה איתם הכנתי את החומרים למסירה, שכבת תיקון אחר שכבת תיקון, ומתוך הכלים האלה – נוצר ארכיון חי. כשהבטתי על התמונה הגדולה, שכמו ציירה את עצמה לנגד עיני, היה לי ברור: הארכיון הזה הוא בבחינת הדפסה חדשה. לא ״חומרים״, לא מהדורה פקסימילית, אלא הדפסה חדשה, עדכנית, מתוקנת, החותרת להגיש לקורא בן־זמננו פיסת התרחשות ספרותית מעידן הִיוּלי של רשת מתעוררת בתחילת המאה ה-21, תוך מאמץ כן לשנות מעט ככל הניתן, על מנת להביא כמה שיותר מן המפגש הזה, הישן, המתועד, בין אנשים ומלים בתווך הלא־מתווך, הלא־אלגוריתמי, הלא־ממוסחר, האנושי־דיגיטלי.

כיום, הדפים האלה – שיש להם התחלה, אמצע וסוף – גובלים במרד. זהו איננו פיד אינסופי, אלה אינם פוסטים. אלה הן כריכות שקופות המאגדות שירים, מחשבות, רעיונות, מאמרים, מכתבים, בדיחות, ומפות דרכים אל נבכי הנפש של המלה הכתובה, ולכולם מכנה משותף ברור: נמען. עניין זה לבדו זורק את אלומת הביקורת לכיוונו של ההווה שלנו, ההווה הכאוטי שלנו. ערימת הדפים הדיגיטליים הזו שצצה מן העבר, מופיעה כעת בהווה, ומדגישה את אובדן הדרך של המלה הכתובה ברשת, שהפשיטה אותה לכדי ״תוכן״ עירום והעלימה כליל את נמעניהּ. טשטוש חושים מוחלט בו הנמען של הפוסט – הוא כותב הפוסט עצמו, השואף לסלפי המושלם. הגליונות האלה הם עדות לזמן שלפני הסלפי, לשירה כתווך של שידור וקליטה, ושל השאיפה לקחת חלק בשיח ער, לפקוח עין, ולחיות בקרבה של ספרות עברית בלתי־תלויה. אלו דגים מן העבר השוחים נגד זרם ההווה, ואם אתם קוראים את השורות האלה – אז גם אתם.

במשך למעלה משני עשורים היו גליונות כתב העת הזה אבודים במרחב הדיגיטלי. מאות הדפים האלה, הכתובים והמנוקדים בקפידה, חיו כזכרון עמום בקרב אחדים מקוראי וכותבי הדג. תקוותי שהעלאת הארכיון זה בהדפסה החדשה, המותאמת, תשיב משהו מנשימת הרשת המוקדמת שבה התקיימו הדברים ותכריז על האפשרות ועל ההבטחה שהובטחה לנו, בזמן הזה, בימים ההם, ליצירה אנושית גדולה במרחב המקוון הזה שלנו.