מכתבים למערכת

מה מתרחש כאן? מה זה? כמובן: איש מרים את חברו במה שמכונה "סולם גנבים" כדי לעבור לצד השני, או לראות משהו ששם. אבל, לא פחות "כמובן": זה סיפור, או אלגוריה, על השירה.

השניים האלה, דבר אחד צריך לומר עליהם: הם שניים. כלומר, כפילים. במילים אחרות: גם אם א' הוא המרים וב' הוא המוּרם, אין המעשה דומה למנוף המרים ארגז: שני האברים בהתרחשות הזו הם אחד, שני גורמים במערכת משולבת אחת. אך מי מרים את מי? המשורר את הקורא, כדי שיראה, שיעבור, אל/את הצד השני? או שמא הקורא הוא שמרים את המשורר, הרואה/עובר עבורו, מביט ומדווח למטה על מה שמעבר לקיר? האמת היא: אין הבדל בין האפשרויות. בסופו של דבר, אמרנו, מדובר בצמד כפילים. אם אחד יעבור את הקיר, יעבור אותו גם חברו; אם אחד רואה מה הולך שם, יראה גם השני. הביטו בשני העיגולים על הקיר: האחד בולט והשני שקוע. אבל, סכומם הוא אפס, איזו התאזנות משלימה. ככה עובדים גם שני הכפילים־הגנבים בתצלומם של נטע זֹהר. אגב, "מה שהולך שם" אינו, כנראה, עניין גדול – זה כנראה אינו "עניין" כלל, כלומר כל העניין שבעולם: מה שהולך שם הם השמיים הריקים והאור.

אבל אולי אנו טועים, מחמיצים משהו? בוודאי. ההתאמצות אל השמיים שמעבר לקיר גם מסתירה את העובדה הפשוטה: גם מעברו הקרוב של הקיר "הולך משהו". לרגלי השניים שלנו, כאילו על פי הזמנה, שתי אגודות פרחים, צהובה ולבנה. אולי מוטב, אומרת הצלמת, כי השניים המתאמצים־להעפיל־ולהביט הללו היו קורסים לרגע אצל כפות רגליהם? שהרי השמיים והאור, או ה"זה" שנמצא "שם" חותך את הקיר האפור גם מצד זה. גם מן הצד השני, הנסתר, אנו מבינים פתאום, מטפסים שניים, או זוגות־זוגות לכל האורך, מנסים לראות. מה שנראה היה בתחילה כהתבוננות צילומית מעריצה במעשה הטראנס־שירה המאומץ של שני הכחולים־לבנים האלו, נתפס עכשיו כהערה מעודנת: "תראו, חברים, זה פה לידכם...". התצלום הזה, סוג המבט שלו עצמו, הוא הצעה לשירה מסוג אחר: שירה שמביטה בקיר כאפשרות אבל מסרבת לו, או מוטב: שירה שרואה את הכאן עצמו כמצוי מעבר קיר תמיד, גם אם קיר זה שקוף־אוויר, גם אם קיר זה הוא עדשת המצלמה.