דְּבַר הַדָּג

"נרקיסיזם צריך ביצה", אמר המבקר הלאומי בטקס ההכתרה השנתי, שהתנהל, אגב, כסדרו; הנגיעה המסורתית המשולשת בכתפיו של "משורר חדש" חדש, כרוע הברך, ששמע את תפילת ההכתרה וחזר, הלום־שפתיים, בדממה: צריך, צריך ביצה.

המרכז והשוליים, איזורי המשחק, מוגדרים היטב בתעשייה הספרותית שלנו, והֵיתר גורף הוא, לכל הבא־בשערים, לנוע בין שיפולי השוליים אל מישור המרכז הגבוה ובחזרה, שם ליצור את אשר ניתן ליצור, ולכל היותר – להבריק הברקות מקומיות של אוונגרד מבוקר. האחים הגדולים (אף פעם לא אחד) אינם צופים, לא; הם מכתירים איכרים, סומכים נופלים ורופאים משוררים חולים, ובכך מתרגשת התעשייה, עם חדר מזכ"ל וגזבר ומליאה ופרוטוקול, וספר חובות ורישום מדוקדק של כל הסדרי "שמור־לי", בקצב אינטרס הבינוניות ההדדי.

אך גם "הקהל", יישות ריקה ומדולדלת, אינו מרכין ראש נוכח הבינוניות, אלא מקבל אותה מתוקף היותו קהל. הוא צופה; אין הוא תופש את תפקידו הביקורתי. כמו אומר "אני מה אני אני, כּוּלּוּ קהל", ומשאיר את ההחלטות המלוכלכות למבקר הלאומי ולמשרדו.

נראה שהבינוניות היא מנגנון הגנה הפועל למען אינטרס משותף: החלשת קולות חדשים, עצירת השינוי הכרוך בהם וביטול הערעור שהם מביאים עמם. אינטרס זה הוא ה־אינטרס הבורגני המבקש – בסך הכל – יציבות, ומוכן להסתפק גם ביציבות המדומה שמספקת לו תעשייה זו או אחרת, בכל תחום באשר הוא תחום. יציבות. ספינה שקטה שחגה סביב עצמה במעגלים המקיימת על סיפונה חגיגת ענק בהשתתפות "הקהל", המשמר ביציבות הזו את מקומו בחברה כקהל־של־אמנות או כמבין־באמנות, ובה בעת – בעצם קבלת יציבות מדומה זו – מייצב את התעשייה הספרותית ככזו, מבטיח לה לגיטימיות, מבטיח את קיומה ללא קשר לפירות הרוחניים המבאישים יותר או פחות שעשויים לצאת ממנה. אך הספינה מעולם לא עזבה את המעגן, ואצות הצטברו בתחתיתה ורב החובל בעצמו השתכר או מת. הקהל מאוהב בעצמו ומאוהב בתעשייה המאוהבת בעצמה; הנרקיסיזם, כפי שהזכרנו, צריך ביצה, שם טוב ומסריח וחם.