דְּבַר הַדָּג

העניין הופך קשה משעה לשעה. נדמה כי מחוגי שעון ההיסטוריה צוברים משקל מדי סיבוב, ואט אט גונחים ממשאם הכבד, מסיבובים טורדים טרודים ומטרידים. העניין הופך ומעיק מדקה לדקה. הוי, שוב אותו צליל ה"גונג!" באוזניים מתמוגגות, וכנופיית חנויות מקצה הרחוב [הו אז כונו "מוחות"] מגיחות לסיבוב נוסף בזירת הקרב; בקצה החלש – עבדכם הנאמן [מתנדנד על כסא מול מסך ומקלדת] – בקצה הנצחי רשומות ורשימות, מסמכים ומזכרים, וכל העבר הזה וכל העבר הזה... הנה אני כבר מתגמד למידי אפסיות חלושה... גיוס, כבר עתה יגע אני מן העולם העתיק הזה. אך העייפות הזאת היא רק מצב ביניים, ומחכה למעבר למצב צבירה אחר – לשינה או לעירנות. לקטטוניה או לשנוי. למעשה, כל ההתחשה הזאת מחייבת כיוון חדש.

לא סוד הוא זה, לא גילוי דעת מסעיר לסבר עיני הקוראים הפעורות. תהליכים של חיפוש, גישוש, בדיקה ובחינה היו מאז ומעולם, ונוסף גם משקלם על הלאות, ללא הישגים של ממש. אך אנו בוחרים שלא לתת לעפעפיים לצנוח. לא מובטח כי החדש ימצא כלל וכלל, אך עלינו לתור אחריו, אחר השביל הנוסף; החיפוש אחר הנתיב החדש; עלינו לחפור באדמה [בעזרת כפיות, אם צריך] בלי משים לסופת חול ארעית שתכסה על הבור; אף אם יתברר [מאוחר יותר] שפתח הבור הוא ראשית־מערת המטרו העתידי של העיר הזאת – והנה, בעקבות החיפוש גם הוא מט לנפול על ראשינו! – גם אז – מוכרחים לחפש.

החיפוש – הוא עצמו יתן כיוון אחר.