תנו לשירה לדבר

מגזין חדש לשירה עברית מפגין כוונות טובות לצד יהירות מתחכמת.

"דג אנונימי?" הוא שמו של מגזין שירה עברי חדש, שגיליונו הרביעי שוגר לרשת בימים אלה. בכל גיליון מבחר שירים של משוררים צעירים ובלתי מוכרים, דוגמת נעמה הלל, עודד בן דוד וסיון בסקין, לצד שירים של משוררים שפירסמו כבר ספר שירה (ליאת קפלן, שרון אס ואלה בת ציון), עם העדפה ברורה לצעירים הבלתי מוכרים. השירים מוגשים בפונט מנוקד ונוח לקריאה, וכל גיליון מלווה בציורים או צילומים של אמנית אחת.

גולשים רבים רעבים לאתרים מסוגו של "דג אנונימי?" – מגזין אינטליגנטי ולא מסחרי שניכרת בו רצינות, אהבה למלה הכתובה וחיפוש דרך. בשונה מאתרי שירה רבים אחרים בעברית, המציעים במה למשוררים צעירים (דוגמת "במה חדשה"), ניכר שעורכי "דג אנונימי?" לא טועים לחשוב שהשירה העברית נולדה ביום שבו הם התחברו לאינטרנט: הם מקדישים מקום ליוצרים הקרובים ללבם, כאבידן וּוֹלך, ולקריאה פרשנית בטקסטים שונים. יש בכך הכרה בחשיבותו של דיאלוג כמרכיב מהותי ביצירתו של דבר חדש – הכרה שמעטים מדי ממובילי תרבות הרשת העברית ערים לה.

מבחינת ההיבט האינטרנטי, ניכר שעורכי הדג קצת מבולבלים: מצד אחד הם שואפים להיות, כהצהרתם, "כתב עת עתידני" ואף עושים שימוש מתוחכם באפשרויות הטכנולוגיות שמאפשרת הרשת. בגיליון השלישי, למשל, "דבר הדג", שהוא מעין מניפסט של העורכים, מחייב תמרון באמצעות העכבר, שחושף משפטים המשלבים ציטוטים משירת אבידן. המשפטים השבורים מופיעים להרף עין כאשר העכבר מצביע עליהם, ונעלמים עם כל תזוזה שלו. אפשר להתעצבן מזה, אבל באיזשהו אופן מטריד זה עובד ומצדיק את עצמו. מצד שני, העורכים כבולים לתפישה של כתב עת מודפס, הבנוי על פי עיקרון של עמודים ממוספרים – דפדוף על פי סדר המגיע בסופו של דבר לדף אחרון ועמוד של "תוכן עניינים".

כמו כן, חסימת האפשרות לפתוח את התפריט הימני של העכבר מעצבנת (כשמנסים מתקבל הכיתוב "דג אנונימי – כל הזכויות שמורות"), וחבל שהגרסה הקיימת מתאימה רק לאקספלורר ואינה תומכת בנטסקייפ. לעתים נדמה שבמקום להשאיר את החדשנות לשירה עצמה, מעמיס אותה הדג האנונימי במקומות בלתי נחוצים בעליל, כמו באופן המתחכם שבו בוחרים העורכים להציג את עצמם (למשל "כל חומר פרסומי לגבי דמותו של עורך/איש רוח מקומי או לא מקומי זה נאסר לפרסום, בעקבות פרשה מביכה שאין מעניינו של כתב עת זה לפרסם") או בכותרות של חלק מהמדורים, כמו "דד פואט סוסייטי" או "המדריך המלא מדי".

משהו בנימה המתלווה לטקסטים ב"דג אנונימי" ממוקם על הגבול שבין אמירה מעניינת לבין קליקאיות שנודפת ממנה מרוצות עצמית מאוסה ("ככתב עת מן השורה, שאיפתו של כתב עת זה היא להיות כתב עת מן המסדר, ולמען מטרה זו עורכי השירה של הדג הזה עובדים בקדחתנות שרק עורכים של דג יכולים לעבוד בה. כי עורכים יודעים לעשות דברים כאלה"). אם ידבקו עורכי הדג בנימה זו הם לא יצליחו לשרוד, לפחות מבחינה ספרותית, כמי שיש באמתחתם משהו אמיתי, מעניין ונקי מפוזות. ברשת הנשלטת כמעט ללא עוררין על ידי דימויים ויזואליים הדוחקים את רגליה של המלה הכתובה, יש מקום לקוות שהדג ייגאל ממחלות הילדות ויתבסס כבמה ראויה לשירה עברית עכשווית.

הכותבת היא מנהלת "שירשת" באתר סנונית.