צ"ט מלים של לשון שלא ידענו את שמה דבר גדול הוא, כל שכן ספר דקדוק של לשון נשכחה זו
(ש"י עגנון, עידו ועינם, עד הנה, עמ' שמד)
✻
זֹאת לֹא לְשׁוֹן עִידוֹ אֶלָּא לְשׁוֹנֵנוּ
הַמִּתְפַּתֶּלֶת מִכְּאֵב, וְהַמִּלִּים יוֹצְאוֹת לָהּ
מְשֻׁבָּשׁוֹת, מְהִירוֹת יוֹתֵר מֵהָרָגִיל,
שֶׁתּוּכַל לִלְגֹם מָהֵר וּלְהַמְשִׁיךְ לִגְמֹר
אֶת הָאֲוִיר.
✻
הַשֵּׂעָר מַחְבִּיא אֶת הַכֹּל.
הוּא שֶׁרוֹמֵז, מְתַעְתֵּעַ בָּנוּ כְּאִלּוּ
הָיָה אֲמִתִּי. גַּן הַיְּלָדִים, מִשְׂחֲקֵי הַתּוֹפֶסֶת בַּמִּגְרָשׁ,
בִּתְנוּעַת הַיָּד עַל הַמֵּצַח, לֵךְ שֵׂעָר לֵךְ מִמֶּנִי
אֲנִי עִידוֹ, כָּעֵת אֲנִי מַזִּיעַ, כָּעֵת אֲנִי כִּסּוּי
לְמַשֶּׁהוּ יוֹתֵר גָּדוֹל.
✻
אוּלַי בֶּאֱמֶת עָדִיף לְכַסּוֹת עַל הַמִּלִּים,
לְפַזֵּר עֲלֵיהֶן עָפָר, וּלְגָרֵשׁ אֶת הַפַּחַד וְלִשְׁרֹק:
"הַהַמְתָּנָה הַזּוֹ הִיא שִׁיר". קוֹל הַחֲבָטָה נִשְׁמָע
מִדֵּי פַּעַם, נְפִילָה נוֹסֶפֶת, עוֹד מִישֶׁהוּ סִכֵּן אֶת עַצְמוֹ
בְּמִלַי, אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר לְעַצְמְךָ.
✻
עִידוֹ הָעוֹלֶה מִצְטַלְצֵל
גָּבוֹהַּ גָּבוֹהַּ כְּמַטְבֵּעַ הַטָּלַת גּוֹרָל
שֶׁלְּשׁוֹנָהּ הוּא חִתּוּכֵי אֲוִיר עֲגֻלִּים
וְהִיא קְרֵבָה לְעֵינֵינוּ הַבּוֹהוֹת בְּאֵימָה
✻
תָּבוֹא כְּבָר עִידוֹ לְאֶחָד מֵעַרְבֵי הַקַּיִץ בֵּין הַחוֹמוֹת
נֵשֵׁב בְּמַעְגָּל עַל כִּסְאוֹת מֵעֵץ, אֶחָד אֶחָד עַל פִּי הַתּוֹר
נִגַּשׁ וְנַעֲבוֹד אֶת הַלָּשׁוֹן. נַנִּיחַ זֶרֶד, נִשְׁתַּחֲוֶה בַּלֹּבֶן, בַּצָּמָא
וְרַק עִם מַתַּן הָאוֹת נִזְדַּיֵּן בְּלַהַט בְּלִי אֹמֶר, נְטוּלֵי שֵׁם.
תָּבוֹא כְּבָר, מְקַבְּלִים מַתָּנוֹת בְּאֶחָד מֵעַרְבֵי הַקַּיִץ, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ
אֶחָד אֶחָד נִגַּשׁ לָקַחַת אֶת הַמַּתָּנָה, וּכְשֶׁתִּפְתַּח אוֹתָהּ שׁוּב לֹא יִהְיוּ חַיֶּיךָ
חַיֵּי מִלִּים אֶלָּא חַיֵּי תְּנוּעוּת, וְאָז תְּסַדֵּר אֶת מִכְנָסֶיךָ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם בַּצְּדָדִים
וְתַבִּיט.
✻
הוֹ עִידוֹ, חַגִּי, יוֹמִי הַמִּתְמוֹטֵט לְנֶגֶד עֵינַי.
