דְּבַר הַדָּג

הופעת חדרים 15 היא אירוע חשוב בספרות הישראלית כיום. כתב העת, השומר על חזותו הצעירה והמכובדת, יצא בגליון יוצא דופן, פוליטי ונועז. בטרם נבקר את האיכויות השיריות בגליון, עצם הופעתו של גליון כזה, בתוך האדישות הישראלית הרווחת, בולטת בתוך היסטריית ההוצאה לאור הכמו־אדישה (מבלי להפריע את שלוות טבלאות רבי המכר, מייפות המציאות), ומציבה אלטרנטיבה שפויה, עדכנית ונוקבת אל מול רוב סופרי הבטלה, המרכיבים את חיל־הנמושות בספרות הישראלית. אך די לדון קיחוטיות בדון קיחוטה; חיל הנמושות לעולם ינצח. איש, לבד מאותם קוראים קבועים, וכמובן – הכותבים עצמם, לעיתים ידידיהם, איש לא שמע על הגליון, וקרוב לוודאי שמעולם לא היה שומע. השבח לאל שברא אלימות.

עם תקיפתה האכזרית, שגור שמה של הלית ישורון, עורכת חדרים, בלשון כלאדם. בבת אחת זינקה לכותרות; לא בשל תרגומיה או פעילותה הספרותית, אלא בעבור אלימות שהופנתה כלפיה. למעשה, ההתנפלות העיתונאית על ישורון, שמה את הגליון בחזקת קח שירים ואל תקרא / עשה אלימות בספר הזה. הסיקור המוגזם של כל פרט בפרשת ישורון, סיקור המנסה "לתקוף" ולעקוף את צו איסור הפרסום שהוטל על התיק כולו, הוא המשכה הישיר של האלימות, כעת בגוון רכילותי ופורנוגרפי, מעין שכפול ושכפול־של־שכפול של האלימות עצמה.

אך השכפול האלים [המעשה העיתונאי] המגלה חשודים ועוולות, מעלים מעיני הציבור את פועלה של ישורון, אשר הופעתה־היא בכתב העת מינימלית, שם היא שולחת "יד־נעלמה" מכוונת, כדי לאפשר לקולות השונים בגליון לפרוח, להיות הגליון. העיתונות היא השדה בו קבור קולו של נידאל מהאג'נה, ואילו הספרות – היא המקום בו מסוגל הקול הזה לפרוח.