מתוך: אלף רקיעים

לפי גִרסה ישנה של הסיפור, שנמצאה כתובה על הקיר שנהרס מאוחר יותר במלחמת האזרחים, דחה אלוהים את מנחת קין ואת מנחת הבל, דחה את שתיהן. הם הגישו את המנחות, והמנחות חזרו שרופות. אלוהים שרף את המנחות, אמר קין להבל, אין לו עוד עניין בבני האדם. הביטו שניהם באפר, זיהו את המלפפונים השרופים על צלחת הפלסטיק, את חתיכות הבשר המפוחמות על צלחת החרס. הצביעו על הצלחות, נעצו מקלות בגחלים, הריחו את העשן שעוד היתמר מן המנות. התגרדו, ירקו אל הרמץ. נלך הביתה, אמרו האחים. גורלנו נחרץ, אמרו האחים. נדחינו על הסף, אמרו האחים. אכתוב מה שקרה על הקיר הזה, אמר הבל, נטל גזר שרוף, וכתב. קין הביט בו, עָמֵל על הכתיבה, לשונו מעוקמת מחוץ לפיו, הביט באותיות השחורות, בכתב היד הדומה כל כך לכתב־ידו־שלו. על צלחת החרס, ראה, נותרה עצם שבורה־מחודדת. הוא המתין עד שהסיפור ייכתב, עד למילה האחרונה, עד לנקודה האחרונה של הסיפור.