מניפסט האדם הבודד

(זאת כדי לומר, שכאשר אנוכי רושם שיר, אינני מצפה למסרו, אלא להושיט ידי, ולהיתקל בשאצפה לו).

והוטל ירמיה אל הבור, בלא מים, באין אדם, ולבטח היה מת שם, לולא היה מועלה מן הבור, אל זכרונו.

חיים במחשבה¹, הם המבדילים את המשורר מן הפילוסוף; ירמיה הוטל לבור, ונותר למחשבתו², היכן שסוקרטס הומת מן המחשבה, ממנה חי ירמיה. היכן שנאבק ירמיה בדינו, קיבל אותו הפילוסוף כגמול אשר בחסד. המשורר חי במחשבתו, הפילוסוף מוצא חיים, כמפנים חוצו.

השירה, רשם צלאן, איננה הכופה עצמה, אלא המפקירה³ עצמה, ירמיה הוכרח למות באותו אופן בו שאף הפילוסוף לחיות⁴, ובימיו אשר בבור לבטח נשא קול ירמיה, בבדידותו,וביצירתו אין נדע עד כמה נחשף באותם הימים, לעין האדם אשר לו.

יסודה ביכולת, היכן שרוכש הדעת מוותר על היכולת⁵, המשורר אינו מסוגל לה, אמנם ישנה, לבטח, אך הוא כמוגלֶה ממימושה⁶, היכולת הופכת למִשְנה בידיו, היכן שאין ביכולתה להפוך לחיים – אם יוותר הפילוסוף על החיים למען המחשבה, המשורר חי בה.

נשאלת ונענית, האם לא חי ירמיה כבתוך בורו כל חייו, האם בבדידותו לא אשם בנסיבות חייו, בהיותו לא מובן? לבטח נשא קול, אז, בדינו, האם לא היה בודד גם ברכישתו את השפה, כאהבת חפץ?

ירמיה לבטח דיבר,למגע חברה,ודאי שוחח, בצלמו⁷, צרתו הייתה בהבנה־כנשא קול, ירמיה הוכרח למות באותו אופן בו שאף, מלידה, לחיות־ועל מה יכול היה לשוחח, באין הנראה עתיד, אם לא עברוֹ? ומהו, אשר היה, עברו?

והוטל ירמיה אל הבור ,וזֶכֶר בלבד, הנותר לו, כזָכָר (את) דבר ה' בפיו, את הנמנע...

שני צדדים לה לשירה: מניעה וזכרון, באחד המניעה ושני הזכרון (החי) שמתוך המניעה.

✻

את שלאינו עין כי תשזוף, לא נאמר. על אותו המשקל, אומר כי המשורר איננו האומר, אלא הכותב, כאדם המושיט ידו ונתקל רק בצלה, בלא אדם, שירתו היא הנכתבת מתוך כך, שלא ציפה לדבר זולת ידו.

היד המושטת, וצל הנתקל בה, יחיד – ולא הנסיון להושיט כנגדה – הוא דבר השירה; אי הנסיון – הוא דבר השירה, מולידהּ. שהרי אין המשורר עושה הפעולות⁸, הגיבור (אלא הוא עושה הפעולה, כמתוך ייאוש, נסוג מריבויהּ), איננו, המשוחרר מרסנו, אלא הוא, כאותו רכב מסיפור צ'כוב⁹, הנושא באשמת שאתו ע"י הסוסה, והיא כעליונה באחיזתה דבר סודו, הכפוי. פרסום השירה, עם זאת, איננו כמעשה הרכיבה; נהפוך הוא, פרסום השירה הוא כהסרת האוכף, וזאת אין היא אומרת כי לשחרור הסוסה נועדה, אלא כהודאה שלעולם לא יוכל לשחררה, ולעולם לא יכול להתנתק מאשמתו בזאת.

השירה איננה ידידת האדם או המיטיבה עמו, האנושות מקוללת בעצמה. ושקע האדם, עתה על משורר, להתבוסס בדמו, כגופו, גם אם המיתהּ, גם אם הוא שקע, החוזה בשקיעתו שלו.

✻

(ועת זו, לקורא)

נתארכו דברי, עתה נִדמוּ. ומדוע צמא המשורר? ביש מים, כהחלו לטהר.

בזכרונו, אשר לצמצום הפעולות¹⁰, כזֶכֶר הנביא בקול ששמע, שמא קולו היה, לא נדע¹¹ – ובבורו, מנושל, נשא קול, למען זָכַר, כלמען אנוֹש, מלבדו.

אך חי, כלחש, בשיח זכְרוֹ, ונצטמצמה הלשון, נמחתה את המילה, המאחדת כנגדו, ועמו אדם, לבסוף הפכה הקינה לשם¹² עצמה, ונשאה קודש עמה, ונשאה קודש עמה, בנשאה חיי אדם, במלואם¹³ – עת זו כבר¹⁴ לא היה מובן להם, מאי פעם, אך ידע את הדבר אשר בפיו.

✻

לא היה משורר, (כ)ירמיה¹⁵, אלא נביא, טרם לכל – טרם למאורע שהפכוֹ, היה מקודש בנביאות; לוֹ ניתן הצידוק להוויה, שניתן להשוותה להתאבדות בלבד, לחלקם.

הקידוש, אשר ניתן לו, לא לנו הניתן¹⁶, לכן לא נדרשנו למכה, אשר דינה כדין הלטיפה, שתיהן מאתנו; אנו לא נדרשנו להיהפך מובנים, מבדידות, אנו דרשנו בטוהר, כי ידענו אדם.

אך אנו בבור, ושמא בזֶכֶר, אנו הבור, ובאין השירה נדרשת להבנה, מתוך אין התיקון¹⁷ – לכן בשאיפתנו לטוהר ויתרנו על התרגום, ללשון האדם, את מלאכת התצריף העברנו כפי שהיא, תמונה¹⁸, לא כמעניקת משמעות, לא כקול, הרי שאילמת, באם רצון לשמעה, התבוננו, הבעת פנים ישנה לה.

את דבר החתך אין השירה מחוייבת לומר, על מנת לדקור בבשר, על הספרות ליצור אימה וחרדה, מעצם היותו של בור ליפול לו. בימינו אלה¹⁹, אין האדם מתנסה עוד בעצמו, אלא בריבויו על פני שטח, על פני²⁰ אדם מרובים, ובזאת אין יכולת אלא לומר בדידות, ולהשתכר מעצמהּ – בכך לא אהיה מובדל, אלא חלק ממסגרת, חריג שבתוך כלל²¹, כמסית ימינה למרכז, בר חלוף, נטול זכר²², מנודה מתוך קבלה.

הלא־מובן, אלא מה שיכול אדם להבין מגופו שלו, הוא הגורם הראשי לחרדה. אינני נדרש לדבר בדבר הקול השני, אלא להיות הקול השני עצמו – והקורא, הוא־הוא הקול הראשון, בעת הקריאה, השגעון וההבנה חודרים כאשר הוא מבין כי כך בדיוק התרחש בשעת הכתיבה.

בכל יום מיומה, עליה להיות מסוגרת, סתומה לפירוש שבספר, ובכל פירוש יהיה האדם²³ בודד, כמשורר בנסיונו לפענח 'מדוע' בנסיבות חייו, ובכל פירוש תימצא נקודה המבדילה בין אדם לרעו, באין סמכות עליונה²⁴, כספרי אקדמיה, באין בעל רשות אשר יוכל תבוע חזקה על הדמיון ויצירת האדם, לוּ יהי.

לוּ אתבונן, אזכור, ואהיה מובדל מן התרחשות החיים, צלמהּ, נטולת הזכרון וההיעדר.

✻

אפילוג: לא התכוונתי ליצור שירה נטולת פניות, אלא שירה נטולת פניות אלַי.

באשר לשירי שלי, אוכל רק להסב תשומת לב למובלעים במילה, כראשי התיבות, בכל שיר, כמילה וּדְברהּ. המילה תורכב, היא כל שיש, את ייחוסיה נסו לצרף לא אלי, אינכם מכירים בי, אלא עצמכם, כיוון שאתם היחיד אשר תכירו, בזאת הבדידות אשר בפירוש, בזאת נצרפה שירה.

יסודה ברעיון פשוט: לרגע, הייתם אתם משורר (כפי שהיה אדם, לרגע, אהוב).

הערות

ולא חיי מחשבה. ↩
היכן שהפילוסוף מחפש אלוה, אמת וחוקה, המשורר נתקל בידו, הנשלחת. ↩
החשיפה בהכרח שתיעשה בפני אחרים, החשיפה בעצם יחיד כמוה כהפקרות לשמה, שכנגד. המשורר, בבדידותו, רואה עצמו כנחשף, ליתר ייראה כמופקר; בהיעדר אדם, לפיכך, אדם רב, ומרובים. ↩
השווה פידון:
"סוקרטס: ..שכן נעלם מהם מאיזו בחינה מבקשים הפילוסופים האמיתיים למות, ומאיזו בחינה ראויה להם מיתה, ואיזו מיתה. נדבר, אפוא, בינינו לבין עצמנו, ונניח להם לשלום. הסבורים אנו שהמוות הוא דבר מה?
סימיאס: בוודאי.
סוקרטס: ...הסבור אתה שמעניינו של איש פילוסוף שיתמסר למה שנקרא 'תענוגות', כגון של אכילה ושתייה?
סימיאס: פחות מכל, סוקרטס.
סוקרטס: ושל אהבים?
סימיאס: בשום פנים לא.
סוקרטס: ומה בדבר יתר הטיפוחים שבגוף? כלום לדעתך יראה אותם איש כזה כיקרי־ערך? כגון שיקנה בגדים מצויינים ונעליים, וכל שאר קישוטי הגוף־כלום לדעתך יחלוק לדברים אלו כבוד, או יבוז להם, במחדה שאין לו בהם הכרח גמור?
סימיאס: לדעתי, יבוז להם הפילוסוף האמיתי.
סוקרטס: לדעתך, אפוא, יהיה כל עיסוקו של אדם כזה לא בגופו, אלא ככל האפשר יהא פורש ממנו, ומופנה אל נשמתו?
סימיאס: זאת דעתי.
סוקרטס: קודם כל מתברר, אפוא, בדברים אלה שהפילוסוף מחלץ את נשמתו ככל אשר יוכל משיתופו של הגוף, שלא כשאר בני האדם?
סימיאס: כך נראה.
סוקרטס: והרי רוב האנשים, סימיאס, סבורים שמי שלא ינעמו לו הדברים האלה ואין לו חלק בהם, לא כדאי לו לחיות, ומי שאינו מחשיב את תענוגות הגוף, הריהו מתקרב למצבו של מת?
סימיאס: נכונים דבריך מאד.
סוקרטס: ומה בדבר קניית התבונה? האם מונע הגוף בעדה או לאו, אם בו יבחר אדם כשותף בחיפושיו אחריה? הריני מתכוון למעין זה: האם מוצאים בני האדם כל אמת מכוח ראייתם ושמיעתם, או משמיעים לנו גם המשוררים השכם וערב את הדבר הזה: שאיננו שומעים ואיננו רואים שום דבר במדוייק? ואם חושים אלה אינם מדוייקים ואינם ברורים, הרי שאר חושי הגוף לא כל שכן; שבוודאי נופלים כל השאר מהללו. או אינך סבור כך?
סימיאס: בוודאי...."
(המשורר הוא זה שאינו ניתנת לו הזכות לוותר, זה שאינו מסוגל להשתחרר מכבלי גופו למען 'נשמה', באשר היא, כי לא ימצאהּ באדם אחר אלא בחושיו שלו, הוא לא ימות, אלא יחיה כך).
ולהשוואה עם תפיסתו של סוקרטס את מאפיין זה של המשורר, לפי ענייננו, ראו תשובתו הלה לסימיאס, בהמשך הישיר למצוטט לעילא:
"סוקרטס: ואימתי תופסת הנשמה את האמת? שאם היא מנסה לעיין בדבר מה בעזרת הגוף, הרי ברור שהוא מרמה אותה."
הפילוסוף הוא הרואה בגופו את גוף האדם, המשורר רואה בגופו את גופם של בני אדם אחרים. ראוי לציין, כי במקור סופר הדבר כדיאלוג שבתוך דיאלוג, מפיו של אפלטון, בלבד. ↩
(כ)קוטע היד. ↩
קיומה של יד נוספת, מלבד הנקטעת, או הנותרת. ↩
כי מן האחד ברא הוא את העולם; ירמיה, כאנוש, ברא לו אנוש, בדמותו הראשון (אך,להבדיל אלפי הבדלות, לא במעלה). ↩
אם ניטול לידינו שיר משיריה של אגי משעול, בו היא רושמת על מסע קניות – האם לא הייתה מבצעת פעולה זו בלא השירה? הפעולה איננה נזקקת לשירה, אלא ככפופה לה; השירה זקוקה לשירה בלבד, ונתלית בפעולה, מתוך חרדת המתיימר לרשמהּ. האם משעול לא היתה עורכת את קניותיה, בלא שירה? השירה אין שימושה לפרסומת המלווה אתכם (וירגיליוס לא נועד לשמש תזכורת למעלותיו, מילותיו והבלותו הארצית של דאנטה, אלא למכוונו דרך מעלותיו שלו); השירה איננה רֵעַת האדם, השירה נועדה לשירה בלבד, והמשורר – למשורר צלמו. ↩
הסיפור 'יגון' לצ'כוב. ↩
למולו, כמן האדם, אך אינן, כאמור. ↩
כנגד המשורר – כל. ↩
שם השיר, הוא החשף והוא בשר המשורר עצמו, הוא־הוא דבר השירה האמיתי, וכיד המושטת, את שם שירי לא תשזוף עין אדם, לעולם, מלבדי. ↩
השפה העברית הכירה בכך שאת דבר הבריאה רשם אדם, כפי שידוע. ↩
השווה בודלר, 'כבר', מתוך 'הספלין של פריז'. ↩
לפי המסופר, כאשר אמרה הנביאה מדלפי כי 'אין חכם מסוקרטס', הבין זאת הלה כלא היה הוא, או אחר, חכמים, אלא שהוא היחיד המתהדר באי ידיעה זו, בעוד יתר האדם עוסקים בהאדרת חוכמתם, שחשבוה. ↩
המבדיל בין משורר לנביא, איננו בהיעדר אמונה (לשניים, גם יחד, אין שכזו), אלא בהיעדר היש (לירמיה היה אלוה, לוֹ בחר לציית; המשורר עודנו לאין, מציית). ↩
ומכך, המתוקן. ↩
להבדיל מחזון. ↩
ימי פורד וגייטס. ↩
כך במקור. ↩
בור בפני עצמו, ובו מתבטל היחיד, גם. ↩
שכנגד? ↩
הקורא. ↩
והאין היא, ככותב עצמו, סמכות שמציב האדם באדם, בציפייה לְאלוהות החורגת? החריג היחיד הוא המשורר, אדם מאדם. ↩