האם השירה חוזרת אחורה?

הרהורים בעקבות תגובות לספר "מיעוט" מאת דורי מנור*

מבוא

בראשית שנות התשעים הופיע כתב העת "אֵב", אשר אחד מעורכיו היה דורי מנור. כתב העת יצא בזעקות "מהפכה" כנגד הקיבעון הממסדי העייף של השירה באותה התקופה ועורר הדים רבים, עד אשר שבק חיים לאחר גליונו הרביעי.

כבר בשנים אלו החל דורי מנור לתרגם את שיריו של שארל בודלר (1831–1862), שירים אשר יצאו לאור בשנת 1997 בקבצים "שירי הרע" ו־"הספלין של פריז". השמירה על החריזה ועל המשקל האלכסנדריני בו נכתבו "שירי הרע" במקור היתה פנומנלית, והביקורות שרו הלל.

ספר שיריו הראשון של מנור, מיעוט¹, משתמש בהרחבה בכלים אלו. כבר בפתיחתו של הספר שתי סונטות הכתובות בדיוק מרשים, והמשכו בשירים בהם שמירה קפדנית על משקל וחריזה, ואף שירים אשר נכתבו במשקל אלכסנדריני. הספר רואה אור במקביל לקובץ ליבריות שכתב לאופרה "אלפא ואומגה", יחד עם אנה הרמן; אלה מסתמכות על אגדות וסיפורים מימי הביניים, וגם בהן יש חזרה לשירה שבין מאפייניה צורה ברורה וחריזה תבניתית.

תוכן השירים בספר "מִעוט" נעוץ בהווה הישראלי והגלובאלי, על אף הצורה הקלאסיציסטית. קיימות בו תחושת של דכדוך דקאדנטי, ארוטיקה הומוסקסואלית, נגיעות הומוריסטיות, ואף אירוניה על מיתוסים ציוניים או תבניות שירים עליהם גדל ("אַל תִּקְטוֹף, נַעֲרִי. / יֵשׁ פְּרָחִים שֶׁבָּרִיא / שֶׁיִּבְּלוּ עַל מִגְדַּל גִּבְעוֹלָם", מתוך 'שמורה'). אך ההדים הרבים שעורר הקובץ נגעו בעיקרם למבנה השירים, ובנושא זה אעסוק.

המודרנה העברית – שורשים ללא גזע

במבוא ל"פרחי הרע" כותב מנור על השירה העברית – שהתפתחה כעץ עם שורשים אך ללא גזע. שהרי משוררי התחייה גדלו על השירה האירופאית של המאה ה־19, וממנה פרצו קדימה בעברית. הוא מוסיף כי אילו היתה השירה העברית גדלה כשירתן של שפות אחרות, ספר שיריו החדש של ביאליק היה שוכן לצד תרגום עברי של "פרחי הרע", כבר בראשית המאה העשרים. בכך, הוא מסכם, יש בתרגום בודלר תרומה רטרואקטיבית לבניית אותו הגזע².

גם בראיון שנתן לאחרונה ממשיך מנור את אותו הקו: "השירה העברית היתה מודרנית מראשיתה, ומה שחסר בעברית הן הטלטלות שעברה השירה עד שהגיעה להיות מודרנית" ["לבי הוקף מוקשים", העיר, 11.1.2001].

מראשיתה של שירת התחייה ועד שנות החמישים של המאה ה־20, המשיכו מרבית המשוררים העבריים קווים קלאסיים, רומנטיים ומודרניסטיים שהיו מקובלים דאז, אשר שמרו על משקל ברור וחריזה. אך מאז יציאתם המפורסמת של נתן זך ומשוררי שנות החמישים והשישים כנגד קודמיהם, כדוגמת אלתרמן ושלונסקי (מרידה שארעה למעשה יותר מארבעים שנה אחרי אפולינר וסנדראר), החל להסתמן שינוי: התגברותם של הניתוק מהמשקל הקבוע, אשר הופיע כבר בשירתו של דוד פוגל, וכן של השימוש בחריזה חופשית. אף כי רבים מהמודרניסטים הגדולים בשירה העברית כתבו שירים חורזים ואף סונטות (דליה רביקוביץ', דוד אבידן), השפה החפשית והזרימה החפשית של השיר – הן אשר נותרו דומיננטיות החל משנים אלו.

והנה, עם צאת הספר "מִעוט", נשמעים מבקרי ספרות רבים האומרים אודותיו: מ־"ספרו [...] הוא ציון דרך ופרשת מים בשירה העברית [...] כמו לא היו עמיחי, וולך וויזילטיר מעולם" [בני ציפר] ועד "אולי באמת מגיעה מחדש השירה הגדולה" [מנחם בן].

תנופה אחורנית – המטוטלת של דורי מנור

מתהיה זו של מנחם בן עולה שאלה מרכזית: האם עלינו לחזור לשירה הקלאסית הגדולה, או אפילו האם מתחילה חזרה לכך? האם זה טוב?

דעתי שוללת מכל וכל את הבלעדיות של שירת המשקל והחרוז על המושג "שירה גדולה" המשתמעת מדבריו של בן, אך חשוב לי יותר לעסוק בשאלה הרלוונטית – מדוע יש כלל צורך בחזרה זו אל החרוז, אל המשקל הברור? האם בכתיבה זו שואף מנור, הפועל כיום, להוות חלק באותו גזע חסֵר של השירה העברית? האם עלינו להתייחס אליו כאל בן דורהּ של לאה גולדברג או מקדימהּ בדיעבד?

מנור אינו מתייחס ישירות לשאלות אלו בראיון שהתקיים עמו. הוא אומר כי הוא "רואה בזה מטוטלת היסטורית. הכתיבה בחרוז החפשי היתה התפתחות הכרחית של השירה, והיא מיצתה את עצמה ונהייתה בנאלית לגמרי ומובנת מאליה. כשאני כותב במשקל, אני מרגיש שאני עושה אוונגרד... להיות שמרני הוא מעשה חתרנות" ["לבי הוקף מוקשים", ההדגשה שלי].

קביעתו של מנור מתעלמת מן הבנאליות הנוראה ששרתה על השירה החורזת בסוף ימיה כתנועה שלטת. נתן זך האשים את אלתרמן במאמריו על כך שהריתמוס של שיריו נוקשה כל כך עד כי הוא מלאכותי ורחוק לאין שיעור ממקצבה של הלשון המדוברת – הוא תקף את המקצב האלתרמני שיצר אצלו "את ההרגשה הקשה של קלות־דעת נטולת התחשבות, הכרוכה בחוסר הבנה ילדותית ממש מה מסמלות המלים"³ ואמר כי "המונוטוניות הינה חזקה ומרדימה כל־כך, עד שהיא כופה עצמה גם על שורות אשר ניתן היה לקראן בצורה חיה יותר, אילו הוצאו מתוך הקונטכסט שלהן"⁴.

מנור עושה שימוש בדימוי "מטוטלת היסטורית", ובכך מגביל את השירה לתנועה במישור, תחת נקודת תליה נייחת. ביקורתו על הבנאליות של הכתיבה החופשית היא עניינית, אך הוא מתעלם מכך שבנאליזציה של סגנונות כתיבה הובילה מאז ומעולם קדימה, אל עבר חדשנות ומהפכנות, לקראת שבירה בלתי־פוסקת של מושגי ה"נכון" וה"טוב". מנור כמו־מבקש להימלט מהמודרניזם העייף אל חיקו של הקלאסיציזם המהוה; לבלום את התקדמות השירה בתנופת מטוטלת אחורנית.

מהפיכה שמרנית?

"יש עמנו משוררים צעירים שבלבם געגוע וחיבה למשקל ולחרוז" כותב עמינדב דיקמן [הארץ ספרים, 17.01.01], אך נדמה יותר כי קיימת בלבם של מבקרי שירה ערגה למהפכה שירית שתהווה חזרה לנישה מוכרת, המתרפקת על שמרנות נוסטלגית. קולותיהם מצטרפים לקולו של מנור, אם במפורש ואם תוך־כדי יצירת אווירה תומכת לתנועת ה"רֶטרוֹ" החדשה.

הקושי להגדיר את הטוב בתוך הגבולות הפרוצים של עידן הדקונסטרוקציה יכול להוביל אל העָבר אל מה שידענו שהיה טוב. בעידן שבו ניפוץ מיתוסים הוא הווי יומיומי השמרנות יכולה בקלות להצטייר כחתרנות (דוגמא נוספת: "תחייתה" של תרבות היידיש במדינה).

יהיו אלה שיאמרו כי ספר תרגומי "פרחי הרע" מאת בודלר, אשר יצא לאור בשנת 1997 ושהיה לרב־מכר שירי, הינו ההוכחה לכך שציבור קוראי השירה לא מאס בחרוז. אך תופעה זאת היא בגדר השלמה של אותו גזע תרבותי כלל־עולמי החסר מעץ השירה העברית, אותו הגזע שהשלמתו כוללת את תרגומי אפולינר, סנדראר, וויאחו, לורקה ואליוט, מחלוצי השירה החופשית והמודרנית, שראו אור לאחרונה. יש להפריד בין השלמת הגזע, שהיא ללא ספק חיונית, לבין פריחתו של העץ והמשך הצמיחה. איננו יכולים לשער את כיוון התקדמות של השירה, אך התרפקות נוסטלגית היוצרת תנופה לאחור היא טעות מרה.

אסור לוותר על הישגי השפה, על הישגי השירה, ולבצע פניית פרסה מבלי להבחין בדרך החשובה והמפוארת שעברנו עד כה. השירה מתקדמת עם האדם, ואינה קשורה בחוט אשר מוליך אותה הלוך ושוב באשליה של תנועה. לא אשליה אנו רוצים, לא בלעדיות־טוטליטרית ולא נוסטלגיה, אלא ממשות עכשוית ועדכנית! וכי אם יתקיימו ויתקדמו זרמים אלו במקביל, הפורמליסטי והחופשי, תוך ביקורת הדדית ממנה ינבע דו שיח שירי עברי – עץ השירה העברית יצמח ויפרח, ואת פירותיו נקטוף כולנו בתאווה.