עודד בן־דוד
סָדִין סָתוּר מִגִּלְגּוּלִים הַחוֹל שֶׁלַּבְּגָדִים נִכְנָס הַגַּרְגְּרִים שֶׁמִּתְרַפְּקִים אֶל הַמְּקוֹמוֹת הָאֲחֵרִים שֶׁלֹּא חָשַׂפְנוּ לַמַּגָּע כְּמוֹ נְעִימַת פְּסַנְתֵּר עַל עוֹר בַּחֲלָקוֹת שְׁרִיר רַךְ שֶׁל שְׁרִיר נִדְרָךְ שֶׁל נְשִׁימוֹת מְמַהֲרוֹת לְ הִשָּׁבֵר יוֹתֵר מִקֶּצֶב הַגַּלִּים תַּגְלִית מִקְסַם שְׂפָתַיִם בַּחֲטָף וּבֵין הַחִיּוּכִים אוּלַי בֵּינוֹת לְהִתְרַגְּשׁוּת הַחוֹל אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֵיךְ גַּלִּים בְּהִשָּׁבְרָם לוֹמְדִים לִסְפֹּר אוֹתָנוּ לְאָחוֹר
