השלום לנער לאבשלום

ההיכל הראשי בארמון המלך. בהיכל נמצאים: שוטה, דוד, תמר, אמנון ואבשלום. אמנון, תמר ואבשלום רבים ביניהם. נכנס השוטה:

שוטה הוד מלכותו, אוריה החתי הגיע אל המלך

דוד יפה. שייכנס השוטה יוצא אולי מספיק, אתם אחים או לא? עכשיו כולם אלי. מייד אבשלום, תמר ואמנון נגשים לחצו ידיים דממה. בתובענות נו... השלושה לוחצים ידיים בחוסר חשק יפה. אין שום סיבה להשמצות האלה. השלמנו. אה? דממה מה? דממה יפה

אוריה הוד מעלתו קראת לי קד

דוד אוריה, תפארת לוחמיי לילדים עכשיו תצאו, ותנו לי לנהל את ענייניי בשקט

תמר לא, רוצים להישאר

דוד במבוכה להישאר

אמנון זה מעניין אותנו אבא

דוד לא לא, אני צריך להתרכז, קשור למלחמה, אם תקפצו לי כאן מול העיניים —

תמר אנחנו נהיה בשקט

דוד תמר, אני מבקש ממֵך, לכי לאמנון ואבשלום וגם אתם, החוצה

תמר ואמנון ביחד לא!

דוד אין כאן ויכוח. זה לא משחק לילדים

תמר גדלנו כבר

דוד תמר, את במיוחד, את נערה, וכאן עניין המלחמה – ...לא בשבילך העניינים האלה —

תמר אני רוצה לראות

דוד אין מה לראות. ענין פרטי. החוצה.

תמר מתרפסת בבקשה.

דוד לא! ניגש אל תמר, מלטף את ראשה יונה שלי. מספיק מסמן לה לצאת

תמר מתבוננת בדוד בחשדנות, מסמנת על אמנון ואבשלום אז שגם הם יצאו —

דוד גם הם גם הם... אך את יותר בוגרת. תני דוגמא מלטף את לחייה יפה שלי תמר מתבוננת בו בחשדנות ויוצאת. מתבונן בבנים שנותרו בחדר עכשיו אתם, החוצה אבשלום נסוב לצאת. אמנון עוצר בעדו

אמנון בתקיפות אנחנו נשארים דממה. אמנון אוחז חזק באבשלום שלא יזוז

דוד אמנון, אני מבקש

אמנון לא!

דוד במבוכה מול אוריה ובכניעה טוב... אם ככה... שלא ארגיש בכם, שמעתם! אמנון מהנהן בהתרצות, מתרה באבשלום להנהן גם כן. אבשלום מהנהן בקושי. דוד ניגש אל אוריה. בלבביות יסלח לי על המחזה הזה אוריה מהנהן במבוכה אך מהו מלך בלי יורשים, ואם יורשים – צריכים ללמוד דבר או שניים מן המלך. הם לא יפריעו לנו אוריה צוחק במבוכה וקד לאבשלום ואמנון. השניים מהנהנים לו. דוד מסמן לאמנון ואבשלום לשבת לשולחן. אבשלום ואמנון נוטלים את שני הכיסאות מעומק הבמה ומתיישבים אל השולחן. דוד אוחז בזרועו של אוריה, תמר מגיחה אל הבמה

תמר בבכי מאשים זה לא הוגן, אמרת שגם הם —

דוד מפייס יונה שלי, אמנון ואבשלום גברים, הם חייבים ללמוד בדרך הקשה

תמר זה לא הוגן

דוד עצבני יונה שלי, לטובתך, אני מבקש

תמר אתה מפלה אותי!

דוד לעזאזל, זה כבר עובר כל גבול! די! החוצה! תמר אינה זזה, רוקע ברגלו כלפיה. תמר מתבוננת בו בתוכחה ויוצאת. קורא תמר! אבשלום קם ונסוב כדי לרוץ אחריה. אמנון עוצר בעדו

אמנון עזוב אותה. היא תירגע מושיב את אבשלום בכוח בחזרה

דוד לאוריה מה יכולתי לעשות, אין לי ברירה, צריך לשמור עליה דממה איפה היינו... מתעשת. מחייך ברחבות לאוריה תפארת לוחמיי מחבק את אוריה וגורר אותו אל קדמת הבמה, במהלך הדיאלוג בין דוד לאוריה מתעסקים אבשלום ואמנון בשולחן הערוך ברעב מעורב בהלצה אנחנו מתראים יום יום... אפשר כמעט לומר 'רומן לוהט' ביני ובינך אוריה קד שוב. דוד מסמן לו שיפסיק חדל אוריה, חדל, הספיקו המחוות אתמול, שלשום, היום אנחנו משפחה כבר, לא?

אוריה הוד מעלתו... אני... —

דוד וחוץ מזה אמרתי כבר, שאם קידות – אני צריך לקוד לך על מופת הלחימה שאתה נותן שם ברבת עמון

אוריה לשרותך תמיד קד

דוד מתיישב בראש השולחן. מזמין את אוריה לשולחן שב שב. מיד תוגש לנו הסעודה כיד המלך

אוריה מתיישב לצדו של דוד לא לא. אין צורך. אכלנו כבר, אני וכל החיילים

דוד אני דורש בתוקף. לוחם כמוך הוא לא כמו כל החיילים. אותך אנחנו נפטם כמו שצריך

אוריה אני שבע

דוד אתה עוד תגלה עד כמה עמוקה הקרקעית אצל לוחם אדיר

אוריה הוד מלכותו מגזים בתאריו

דוד אל תצטנע. יואב סיפר לי על הכל

אוריה יואב

דוד אמר שלוחמים כמוך – זן נדיר לאבשלום ואמנון, על אוריה הביטו בו היטב, כי זה לוחם לוחם, ממנו תלמדו איך אוחזים בחרב.

אוריה הלחימה שלי אינה נבדלת משאר חייליך, אדוני המלך

דוד הו הו. נבדלת גם נבדלת נכנס השוטה עם יין ושני גביעים נוספים הנה היין לשוטה מזוג מזוג השוטה מוזג מן הבציר של הבציר לכבוד עבדי אוריה לאוריה שתה שתה השוטה מניח את שני הגביעים הנוספים לאמנון ואבשלום ומוזג להם

אוריה הוד מלכותו

דוד דוד. קרא לי דוד. שתה. אחד כך נדבר דוד ואמנון לוגמים בבת אחת, אבשלום מצטרף בחשש. אוריה מקרב אליו בהיסוס את הגביע, שותה מעט, ומניחו חזרה. בצחוק מתוח מה זה... לגימה של ילד. דוד ואמנון צוחקים אתה מפליא אותי אוריה. שתה שתה, בלגימות גדולות... אוריה מקרב בזהירות ושותה עוד מעט. דוד מתבונן בו לגימונת שבלגימונת. לאבשלום ואמנון עבדי אוריה הוא איש עדין. לוחם אמיץ ואיש עדין, לא כך? אוריה מהנהן בהיסוס. נכנס יואב. דוד מבחין בו ומתרומם לעברו יואב עבדי... על אוריה ראית איך שתה... כמו אפרוח אוריה נעמד ומצדיע ליואב לא לא אוריה, שב מייד, הרי אמרתי כבר – בינינו גיבורי המלחמה אין כל מחוות. כולנו איש אחד. מוחא כף. נכנס השוטה. לשוטה עוד גביע לשר הצבא השוטה קד ויוצא כך טוב. מפגש משולש דממה. אמנון אוחז בגביע בהתרגשות, ניכר שהוא כבר קצת שתוי. אבשלום נבוך. דוד אוריה ויואב נועצים עיניים זה בזה עד שהשוטה חוזר עם עוד גביע ומוזג לכולם שוב עכשיו הכל. בבת אחת. למען נצחוננו ברבת עמון

אוריה הוד מלכותו, אני שתיתי די

דוד בלבביות אני אומר לך – הקרקעית שלך עוד לא התחילה לדבר. יש עוד מקום. אני שומע

אוריה הוד מלכותו —

דוד בזעם ד-וי-ד משיא גביעו אני דורש דממה לחיים

אבשלום, אמנון, יואב ואוריה משיאים גביעיהם לחיים כולם מרוקנים את הגביעים

דוד יפה יפה

יואב לוחש לדוד היא בביתה

דוד יפה יפה, שתחכה לו שמה. תודה יואב מסמן ליואב לצאת. יואב מסמן שהוא רוצה להישאר. דוד מסמן לו ביתר תקיפות לצאת. יואב מתבונן באבשלום ואמנון ויוצא בזעם. דממה. לאוריה איש טוב יואב, ונאמן, אבל דואג לי כמו לדביל אמנון מתפקע מצחוק. אבשלום מחרה אחריו בנהימה

אוריה זו משאתו של כל מנהיג

דוד אמת דממה להגנה. וגם תקיפה. כי בתקיפה אין ליואב שני.

אוריה הוא שר צבא ראשון במעלה

דוד כן כן. מופת של לחימה דממה ושל נאמנות. לא כן?

אוריה כן כן. ודאי דממה

דוד ואתה?

אוריה מה?

דוד אתה אתה

אוריה אני, הוד מלכותו?

דוד אתה. אתה גם כן מופת של לחימה ושל נאמנות? דממה

אוריה אני... ודאי... כלומר... יואב אחד, ולא ארצה חלילה להשוות... כי הוא ניחן ביכולות ששר צבא בלבד... אבל אני... –

דוד פורץ בצחוק. אחריו אמנון ודאי! ודאי מופת של לחימה, שאם לא כך אז לא היית כאן. דממה נבהלת אוריה

אוריה נבהלתי? הו, לא, הוד מלכותו

דוד אל תיבהל עבדי. אני דוד, וכאן לא יאונה לך כל רע. נדמה לי מן המתח של הקרב בלבלת רגע את הזירה שם בארמון הזה. אך כאן —

אוריה הו לא. אני יודע הוד מעלתו —

דוד ביתר תקיפות ד-וד. קרא לי דוד. מניף גביעו לחיים!

אוריה מרים גביעו בהיסוס לחיים אמנון מרוקן את הגביע, אבשלום שותה מעט. דוד מתבונן בגביעו של אוריה

דוד כלום לא שתית, היה לך גביע ריק

אוריה שתיתי כבר מספיק

דוד לא לא. אני דורש. ברכה שהיא על ריק – כמוה כקללה מוזג לאוריה ומשיא את גביעו שוב לחיים!

אוריה באימה לחיים כולם שותים ומתבוננים זה בזה

דוד מיד יגיע הבשר. אתה אוהב בשר אדום?

אוריה בשר אדם?

דוד בצחוק מתחלחל הו לא. חס וחלילה. מאיפה בא לך הרעיון הזה. בשר אדם... בשר בקר, מוגש על הצלחת, אתה אוהב בשר אדום? ממלמל לעצמו או שמא זה נקרא בשר לבן

אוריה לא לא, הוד מלכותו, דוד מהנהן בהתלהבות חזיר נקרא 'בשר לבן'. אמנון מבושם לחלוטין. צוחק בלי הפסקה, אבשלום מתבונן בכל במבוכה גדולה

דוד לבניו במבוכה יפה יפה. גם בבשר מבין האיש הזה. לאוריה אודה בפניך, אוריה, מעולם לא הקדשתי מחשבה לצבע. אלו מותרות שאין למלך זמן. שמורות הן לנשים. לוחש באוזנו אתה, אני מניח, למדת את הסוד הזה מן המטבח של אשתך, לא כך? דממה שתיקה, אומרים, שווה אלף מילים? דממה הנה... פניך הלבנות כבר אדומות... אך לא נביך אותך יותר... אחרי הכל... אדום... לבן... לא משנה, כי העיקר – בשר! לא כך? נאכל אם כן, כשיבוא דממה עכשיו נדון במשהו דממה נדון?

אוריה נדון?

דוד נדון נדון, כי זמן שבין שתיה לאכילה צריך לשרוף. דממה שלא נשב פה ונשתוק ונתבונן כמו זרים דממה אחרי הכל, אנחנו כל דבר – רק לא זרים. אתה מסכים איתי?

אוריה מסכים שמה?

דוד שלא זרים דממה

אוריה לא. לא זרים

דוד וגם אם שני זרים, ורק נניח, אזי יש התאמה: אתה לוחם גאון – אני מנהיג גאון. דממה לא כך? דממה

אוריה עליך, הוד מעלתו, אני אעיד גם בשבועה. אבל עלי...

דוד בצחוק לבבי הענווה עוד תהרוג אותך עבדי. הירגע, אוריה, הירגע... קרב אליו, לוחש באוזנו עזוב את הילדים – הם ילדים... תראה אותנו כאן בחדר... כאילו הם אינם. בחייך, אוריה, בפני אדונך אתה יכול להודות

אוריה להודות הוד מלכותו?

דוד על החולשה כמו על הגבורות

אוריה חולשה, הוד מלכותו?

דוד אינך עייף?

אוריה עייף?

דוד עייף, עייף, תשישות הגוף. אינך? דממה

אוריה אני... —

דוד ללא ספק עייף. גבורה שבחזית אינה יודעת הפוגות. אני מכיר את זה על בשרי

אוריה אך לא לחמתי בחזית —

דוד אל תצטנע. אני אומר לך שעייפות של קרב אינה דומה לשום דבר. לכן נשתה קצת, שתוכל לישון בשקט מוזג לשניהם אישה טובה היא ערובה למלחמה טובה מניף גביעו לחיים!

אוריה אישה טובה?

דוד אישה? מה כאן אישה?

אוריה אישה, אמרת, כמדומני

דוד שינה, אמרתי

אוריה נדמה לי שאישה דממה

דוד אני – שינה אמרתי. אתה – חשבת על אישה

אוריה הו. לא מלכי

דוד שוב מתבייש. לבניו תראו, ממני הוא מסתיר לאוריה מפני לא צריך להסתיר, אוריה. את התשוקה אני מכיר יותר מכל דבר אחר. הלחימה עושה דברים שלא חשבת. מניף שוב גביעו נשתה לחיי האישה דממה לחיי...? מתבונן באוריה כשואל "מי?"

אוריה בת שבע

דוד לחיי בת שבע שותה. אחריו שותה אמנון. ניכר שאבשלום נהיה יותר ויותר מתוח. דוד מסמן לאוריה לשתות גם הוא. אוריה מניף את גביעו ושותה בחוסר חשק דממה טיפש כמוני. אני יושב פה... מחרחר חרחורים... יין... בשר בקר... ואתה... מה בסך הכל אתה... אה אוריה... אל האישה רוצה... נו בוודאי

אוריה הוד מלכותו

דוד כיצד זה לא עלה על דעתי. סלח לי אוריה

אוריה לא לא —

דוד מייד האוכל, ואחר כך אשלח אותך אל האישה. שמה שוב?

אוריה בת שבע

דוד בת שבע. אישה יפה, בת שבע?

אוריה אני...

דוד אשלח אותך ברגל. לא, במרכבה, כמו מלך קורץ לאוריה אני יודע כובד הרגליים של הקרב... לכן תנוח דעתך, עכשיו נאכל, ואחר כך – במרכבה הישר אל הגברת. היא מחכה לך ודאי... כמו אישה נאמנה שלא תישא יותר את הפרידה... לוחש באוזנו אומר לך את האמת, שאת עצמי אני שונא על הפרידה הזו שכך אני כופה על לוחמיי מהנשים... אך הנה, משמיים התמזל לי לתקן עוולה אחת. היום זה לא יקרה. סוף סוף, היום, הלילה יהיה ללילה. במלוא המשמעות של לילה... קורץ לאוריה

אוריה בכעס הוד מעלתו, איני מבין, הרי אתמול אמרתי —

דוד מה יש כאן להבין. היום אתה הולך.

אוריה בכעס גובר הרי אתמול אמרתי: כולם בשדה ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות —

דוד ולשכב עם אשתי. את זה שמעתי. זה המצפון שמייסר אותך. אני אומר לך – השאר את המצפון למלך.

אוריה חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה

דוד בתקיפות השאר את המצפון למלך

אוריה לא יכול נכנסים השוטה עם מגש הבקר. מניחו לפני דוד ואוריה ויוצא. אוריה מתבונן בבשר בסלידה לא יכול

דוד בהתרסה אתה יכול, בכל אציל שוכנת גם חיה

אוריה איני מבין

דוד אתה מבין מה שצריך מוזג לגביעים תאכל ואז תלך אליה. לחיים! שותה. אמנון לופת חתיכת בקר ונוגס במתח. אבשלום יושב קפוא. לאוריה זו חובתי כמלך. לשמור על הצרכים של כל אדם. לצד המלחמה. לחיים! דממה. אמנון ממשיך לנגוס ולהתבונן. אבשלום לא מסיר את עיניו מדוד לחיים אוריה! דממה

אוריה אני שבע דממה ושיכור כלוט דממה קם יסלח לי הוד מעלתו. עלי ללכת

דוד במתח לאן תלך?

אוריה עלי ללכת

דוד אל האישה בת שבע, לשם תלך דממה. אמנון ממשיך לאכול במתח. אבשלום מתבונן לחלופין בדוד ובאוריה. אוריה מתחיל ללכת, דוד תופס בידו ביאוש הבט בילדים האלה. אינך רוצה עתיד? גבורת המלחמה אינה עתיד, אני אומר לך, היא מתפוררת באבק הניצחון ואין לה ז-כ-ר. בלהט הם... הם העתיד היחידי דממה אתה מוכרח לבוא אליה דממה. אוריה מתרחק. דוד קם אחריו חובת המדינה קודמת לצרכים שלנו דממה. אוריה מתרחק עוד. דוד הולך אחריו מספיק. אל תיתמם יותר. שלושה ימים פערת את עיני העגל. אני יודע שאתה יודע. עכשיו קבל את זה שחובתך ללכת. אני דורש ממך לקחת אחריות דממה. אוריה מתרחק עוד. דוד תופס בידו הקשב לי אוריה, כי אין לנו ברירה, אתה יודע טוב מאד שאין ברירה, אתה תמיט אסון כבד על המדינה הזו, ועוד בעת משבר, הקרב בבני עמון עוד לא הוכרע, איני צריך לומר לך, זו סכנה גדולה מאד אם לב הלוחמים שלנו יוטה לענינים שלא קשורים למלחמה, בבת אחת הם יטרפו את הסיפור הזה וישכחו איך להחזיק בחרב, אנחנו נאבד הכל, אותם, ואת הקרב הזה ואת הממלכה, הכל... דממה. דוד מרפה מידו היא מחכה לך, בבית, כבר שלושה ימים. עשה את המוטל עליך דממה. אוריה מבקש להתרחק. דוד כורע ברך ביאוש לפני אוריה ראה, אני כורע ברך, מתחנן, האם זה לא מספיק

אמנון בשאט נפש אבא, קום!

דוד אל תהרוס לעם את מה שכבר נבנה במאמץ... והאמן לי – זו הקרבה מאד קטנה, אך היא תציל אותנו, תציל את כל העם מאבדון... אחר כך לא תזכור את זה בכלל צוחק ועוד תרוויח ילד... ועל הילד לא יהיו לי שום תביעות... להפך... רק הטבות על הטבות... לו ולך, ולה, הרי נצא כולנו נשכרים יותר אוריה מתנער מדוד הקשב לי אוריה, אם לא למעני – למענה, אינך יודע כמה היא זקוקה לך עכשיו

אוריה אני הולך

דוד לעזאזל, אנחנו אנשים עם הגיון אוריה מתחיל ללכת. מתעשת. תקיף תחשוב טוב טוב לאן אתה הולך אוריה נסוב ומתבונן בו בתדהמה אל תאלץ אותנו... אוריה נסוב חזרה ויוצא דממה. דוד מתבונן באמנון האוחז חתיכת בשר ולאחר באבשלום המרוחק, שוקע בעצמו. נכנס יואב

יואב קראת לי דוד

דוד כמקיץ הלך אליה?

יואב לא. הלך אל השדה דממה ארוכה

דוד שלח אותו אל החזית יואב מצדיע ויוצא. דוד חוזר לשבת. אמנון ואבשלום מביטים בתדהמה דממה ארוכה במתח מה? מה אתם מסתכלים? דממה במלחמה כמו במלחמה אבשלום משפיל את עיניו. אמנון ממשיך ללעוס במתח. גוער באמנון תפסיק עם הבשר עכשיו לעצמו מוציא אותי מדעתי אמנון מתעלם וממשיך ללעוס בעצבנות. דוד מתבונן במתח באבשלום המביט בו חזרה תוריד את העיניים, בקשתי כבר נכנס השוטה, גורר אחריו את גופת אוריה ומניח אותה בקדמת הבמה. קד קידה לדוד. אמנון קופא מאימה, כשהבשר בפיו, אבשלום נרתע לאחור

שוטה אדוני המלך דממה ארוכה. דוד מהנהן כבד ראש. אמנון מתרומם, זורק את הבשר ומתקרב אל גופת אוריה. אבשלום קם והולך אל קצה הבמה. נכנסות בת שבע ותמר, בת שבע מבחינה בגופת אוריה, רצה ונופלת עליה. תמר נעמדת לצד אבשלום ומביטה בכל באימה

דוד לשוטה תאמר אל יואב: אל ירע בעיניך הדבר הזה כי כזה וכזה תאכל החרב. דממה. אבשלום מתבונן בתדהמה בדוד. דוד מתעלם, לשוטה החזק מלחמתך אל העיר והרסה וחזקהו השוטה מתיישב על גרם המדרגות וקופא. דוד מבולבל, קם וניגש ביאוש אל תמר את רואה, לכן התעקשתי שלא תהיי כאן ניגש אל בת שבע דממה ארוכה כמו לעצמו לא היתה לי ברירה דממה שבור שלושה ימים עמד על דעתו, ולא היה מוכן לשום... דממה מה יכולתי לעשות, המלחמה שם בשיאה, כשמתנהלת במקום אחד אסור שתתנהל גם במקום אחר... דממה ואת יודעת איזה כתם זה היה מטיל —

בת שבע צועקת זה בעלי, עלוב נפש שכמוך, בעלי דממה ארוכה

דוד ביאוש גם לחמלה שלך איני ראוי... איני ראוי לשום חמלה... דממה לעצמו מלכות שלא שווה דבר דממה. הולך אל כסאו ומתיישב בכובד

אמנון בזעם אבא, די דממה. דוד מטלטל את ראשו בכובד צועק די! דממה אתה יושב פה, מרחם על עצמך. העם צריך מנהיג ולא תולעת דוד לוטש באמנון מבט המום

שוטה מזנק מקפאונו אדוני המלך. דברי יואב: נלחמתי ברבה, גם לכדתי את עיר המים, ועתה, אסוף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה פן אלכוד אני את העיר ונקרא שמי עליה דממה

אמנון בהיסטריה. לדוד נו... דבר אליו... קום ודבר אליו בא להתנפל על דוד. בת שבע מפרידה ומרחיקה את אמנון דממה. דוד מטלטל ראשו ביאוש

בת שבע אין כאן דורשים לחרטה שלך דממה נדרשת מנהיגות. העם נתן בך אמון – אל תאכזב אותו ולא אותי

דוד אני חלש מאד, בת שבע —

אמנון בבכי אז מצא את הכוחות לעזאזל

דוד הכתם לא מרפה ממני דממה מביט בתמר. מצביע עליה ראי אותה, עד כמה אני זר לה... ואת... המחשבה הנוראה שלעולם לא תסלחי —

בת שבע בחוסר סבלנות אם רצונך להתאבל אז תתאבל אחר כך, עכשיו תלך אל הרבה. למען בטחוני, וביטחון הילד, אתה חייב לגמור שם את המלחמה דממה

דוד מהנהן בלהט כן כן... דממה כהוזה אלך אל הרָבָּה... קם מכסאו דממה. כמקיץ. מסמן לשוטה לקרב אמור ליואב. הנה אני בא אל העיר. הנה אני בא... מצביע על גופת אוריה. השוטה קד ויוצא, גורר אתו את גופת אוריה מן הבמה דממה דוד צוחק במבוכה ובאילוץ כלפי הנוכחים אין כמו לקום מאשפתות אל עיר אשר כבשת, מה?... מחווה בצהלה מאולצת תנודות כאלה יש רק למלכים... כמו לשלח דג קפוא לסיר רותח... הכל נכון להתבשל... דממה. מתעשת כן... העם צריך מנהיג... אלך אל הרבה.