רשם בפנקס שלו אתה כותב כדי למחוק, ונמלא אושר

לאורך הנובלה "עסקי תיווך" אפשר למצוא רגעים ספורים שבהם אדם, הגיבור, נמלא אושר, או רווחה, או הקלה. אלה הם הרגעים המעטים שבהם הכתיבה הופכת אפשרית. הרגעים שבהם הוא כותב ומוחק, כותב ונמחק.

אדם הוא מתווך דירות במקצועו. כאשר אנחנו עורכים חוזה לשכירת דירה או לרכישתה אנחנו כותבים. אבל אז אנחנו כותבים כדי לכתוב, כלומר, כדי להבדיל, להפריד: לשון החוזה גודרת את תחומנו, מסדירה את זכויותינו, נוקבת בחובותינו, מסמנת את רכושנו. באמצעותה, אנחנו מקימים לנו בית. קונים לנו פְּנים, הניכר בהבדל הפעור בינו לבין החוץ. אבל אדם אינו יכול עוד לכתוב כדי לכתוב: "ספרות", מציקה לו בֶּלָה במהלך מסיבת יום־ההולדת של אביו, "כל כך מתאים לך, למה אתה לא ממשיך?". אדם שוב אינו מסוגל לתווך, להלביש את עירומם של הכתלים בחלומות על בית, לחרות בהם בשמו של הקונה הפוטנציאלי אות של בעלות: "הקירות העירומים מבקשים את כיסוים המילולי ודמיונו יבש".

בכל פעם שעלה בידו לעטר חוזה בחתימת ידו של דייר חדש, אדם יכול לרשום לזכותו עוד מעשה שריר של הבדלה, של חציצה בין פנים וחוץ, שלי ולא־שלי, אני ולא־אני, ובסופו של חשבון – בשורש כל ההבדלות ובאחריתן – בין החי לבין המת. אדם כתב מחדש את הגבול בינו לבין אחיו המת, דורי, בכל פעם שמכר דירה. תנאי ההבדלה שהתנסחו פעם אחר פעם בחוזים הנחתמים הצפינו אובססייה של היבדלות. ככל שעסקי התיווך צלחו בידיו, אדם כתב כדי לכתוב, חי כדי לחיות. אבל היעילות הזו גבתה ממנו מחיר כבד: היא נתנה בידיו את הכוח להרוג את דורי – להגלותו אל תחומו של המוות – פעם אחר פעם. אבל בעשותה כן, היא גזלה מאדם את הכושר למות. הנובלה הגדולה הזאת מלווה את אדם בתקופה שהיא, במידה רבה, שעתו האחרונה: שעה, שבמהלכה יהיה עליו ללמוד למות. שעה שכולה מחיקה, שכולה כתיבה: מאחורי "אתה כותב כדי למחוק", אנחנו שומעים, "אתה חי כדי למות".

ברגע מסויים, בדרך לחיפה, אדם מביט אל הים "ועוקב בחביון קצף גלים לבן וחלוש... נפרד מן הכחול הגדול לשוב ולהיבלע בו ביתר שאת, כמו לא היה מעולם... והחול מבקש לספוג ומפסיד, תמימותו של החול גדולה מזו של הקצף ואינה נשברת, לעולם לא יתבגר...": החוף לא יתבגר, לא ישכיל להישבר אל הים המתנפץ אליו אלא בשעה שירשה לחוף שמנגד לו לחקות את מנהגם של הגלים. רק משעה שיראה בהתפוררותן של גבעות החול שממולו – במורך כתפיו של אחיו – ישוב החוף אל המים. ואמנם, במעמד הפועם כפצע במוצאה של עלילת התפרדותם של האחים, דורי קופץ ממרומיו של צוק על חוף־הים כדי "להתנער כמו מטבעת החנק" מחיישנותו של אדם המתחנן "אבא לא מרשה לנו, אבא לא מרשה לנו"; לאחר הקפיצה, דורי מוטל על החול כמו "דג שנפלט אל החוף". מדוייק לומר, כי באותו "רגע" נפלטו שני דגים אל החוף: לאחר הקפיצה, שני האחים מוטלים למרגלות הצוק ללא ניע, אסורים זה בזרותו של זה. גזירת ההיבדלות מפסלת, בחול שלא־יישבר, כתפיים מוצקות בחוסנן מזה, ומחושלות בחולשתן מזה. אדם, דג מפרפר, חופר בורות בחול החונק את זימיו, מבקש לשוב ולמצוא את המים. האתנה המדריכה אותו במסע הזה מתגלמת, ללא ספק, בדמותו של החבר, שכשמו־כן־הוא: פיש (דג). "פיש הוא ספוג של נוזלי היום", רסיס של ים אשר נושם אל קרבו את העולם ומחזיר אותו מבעד למנסרה כחולה: "[אדם] מביט בקנאה כיצד [פיש] שואף פנימה את המראות ופולט עשן רך, כחלחל..."; דג ממש – "ופניהם [של הדגים] פעורות כפני פיש" – שעוד מעט "מכוניתו תהפוך לווייתן, ופיש ישחה בזה כפי ששוחה באלכוהול, אין דבר שהוא יבשה, הכל מים", הכל מים, ואדם מפחד כל־כך, שמא "פיו שלו ימלא מים אלה עד חנק". פיש, "נווד דרכים ממש", שמעולם לא בנה לו בית לנוכח זרותו של מישהו ולכן הוא בן־בית בזרותו־שלו, מאיים להציף את חלקת השעורים שהיתה ל"נחל אכזב, שהדגים היו מפרפרים בו" – ואדם מתקשה בזכירתה של המילה הזאת, שעורים, בדיוק משום שהיא אוצרת בתוכה את עסיסה האסור של ההיצמדות ("[שני האחים היו] תוקפים זה את זה בשיבולי השעורה, נדבקים אל בגדיהם..."). פיש הוא היובש הפושה בדמיונו של המתווך, מחביא ממנו את מילותיו ומתעה את מבטו אל המקום שבו כל דירה חופרת בחשאי מנהרה אל הים: הבוידעם. בהדרכתו הסמויה של פיש, אדם חדל לתווך בין לקוחותיו לבין חוקי הקניין ומתחיל לתווך בינם לבין מלמוליהם של המתים. הוא לומד כיצד לאכלס בית רק כדי לשמש את ריקותו, לבוא בשעריו רק כדי להצטמצם לכדי וילון דומם, שהרוחות יוכלו להרעידו קלות בשיטוטיהן: לכתוב כדי למחוק, לחיות כדי למות.

כך, למשל, אסור להתפתות לפרשנות הנוחה, שעל־פיה השכנה הטורדנית מוצצת את כוחותיו של אדם, ומטמינה את טַרְפָּהּ באפילת הבוידעם שבדירתה. במידה רבה, ההיפך הוא הנכון: הבוידעם – כמוֹצָא אל ההעדר – הוא מקור של כוח, שהשכנה מתווכת בינו לבין אדם. מה שמרושש באמת הוא התנגדותו של אדם למזון שהשכנה מגישה לו מִטַעמם של המתים, שרידיו של המאבק על בניינו של בית, שיספק מקלט מפני משביו הלחים של הבוידעם. השכנה מורה לאדם את רזי התיווך הכושל, את הדרך לבית שאינו אלא שוליו הרחבים של הבוידעם. שיירֵי דבקותו בכלליו של התיווך התקין הם שחוצצים בין אדם לבין החיים הממתינים לו בחשיכה. כי התיווך אינו אלא ניסיון לקנות שליטה על הבוידעם: לשון החוזה מודדת את המוות במטרים רבועים, שוקלת את תכולתם של הזכרונות, מרהטת את חללו של האַין. הלשון הזו מבטיחה לכתר את הבוידעם בציווּיֵיה, לשתק אותו במקומו, להכניע את שיחתם העתיקה של דייריו. החוזה החתום הוא ערובה לכך שהענק הישן כבר עקוד לבטח ברשת צפופה וחזקה של יחסי־קניין, כי לבוידעם נמצא סוף־סוף מקום. לכן הקטע הנפלא שמתאר בפרטי־פרטים את כשלונו של אדם למצוא מקום בדירתו לתצלומו של דורי – "היכן יניח את זה, הוא נודד בדירה, היכן יתלה אותו" – הוא הביטוי המדוייק ביותר למשבר התיווך הפוקד את אדם: בסירובו "להניח את זה" – לבסוף הוא רק "מרפה מן התצלום צונח לאט אל הסדין" – אדם מסרב לייצב את הזיכרון כדי להכינו לשכחה, להבליע את המוות ברשימת־המצאי, להכפיף את הבוידעם לְמָרוּתוֹ של הבית.

הסירוב להניח את זה הוא המוצא אל הכתיבה, הוא־הוא הכתיבה: "צעקת רפיון הגוף", הישברותה של מלאכת התיווך אל "אמנותו הגדולה, האמיתית, של המתווך, התנועה שבין, רגעי הביניים, חוסר ההתחייבות, חוסר ההבטחה"; מסדרון המתווך את החדרים שבקצותיו אל ביטולם זה בזה, "אתה שואף כדי לנשוף, אתה פותח כדי לסגור"; חלום רע הפוקד את אדם במהלך נסיעה ברכבת, מותיר לו פנקס ריק, "אתה כותב כדי למחוק", וכתם־דיו בכיס החולצה השמאלי שפוער בחזהו חור ירייה שחור, מקעקע בבשרו את מותו של אחיו, "אתה חי כדי למות"; הכתיבה היא השעה שבה מפת העיר שוב אינה מתביישת בזקנתה – "הוא תמה על כך שלמפה צורת קלף, והיא שרופה בשוליה, עתיקה" – והאצבעות המהלכות בה טובעות בשיחתם הגואה של הרחובות, אשר "נפתחים... מתפתלים זה בזה נחשים, נודדים ממקומם ושבים להתחבר חיבורים חדשים". זו השעה שבה הדירות נעצמות אל שְנָתַם הנצחית של הבוידעמים, ובני־אדם שוכחים את כתובתם בעצם דרכם הביתה: "הוא מקרב את פניו אל המפה ואינו יכול למצוא, שמות הרחובות זרים לו, גבב של אותיות שאינו יכול לפרשן, שמות אנשים זרים לו... איפה הרחוב שלו, הרי הוא גר... איפה הוא גר, אין הוא זוכר עכשיו".

הכתיבה היא, תמיד, כשלונו של המתווך; לשון, המעכבת עד אין־קץ את הדרך אל הבית: "אתה מבטיח בית, בית אתה מבטיח, אתה מבטיח בית, חזר ומלמל לעצמו, בית מבטיח הפך א-ב-ט-י-ח". דיבור, שאינו מניח את זה, שאינו מרשה לִשְבּוֹת את החֶסֶר בְּמִתְאריה של הדמות, בשאננותו של השם: "בוחן שוב את הכתובת והשעה למחר, רחוב טרומפלדור, טרומפלדור, חוזר על השם, טרומ-פל-דור טרומ-פל-דור, צלצול פעמון כנסייה, השם המצלצל מתפרק לו ושב ונרקם פנים עיקשות ומחודדות, צוואר מתוח, גאה, נפתח אל זרוע חזקה וזרוע חסרה, הזרוע החסרה, עולה לו עכשיו, הזרוע החסרה". הכתיבה היא קללה עסיסית, המייחלת כי דרכה של המכונית החולפת ליעדה תימָתַח לַנֶצַח המתנגן בין הברותיה המתפרקות – "מכוניות חוצות את הרחוב בסערה, משפריצות את שולי הכביש, ה-י-י, ה-י-י, יא ב-ן ז-ו-נ-ה, מותח מסומם את קללתו על המכונית החולפת..."; קוסם רע, המעלים בלחשיו הסתומים את גופך שלא על־מנת להשיבו – "אין הוא מריח את הגוף, ממנו והלאה הגוף, ג-ו-ף, פורט את המילה עד ניכור".

הכתיבה היא רחש הישמטותו של תצלום האח, שֶמִתַשְלִילוֹ חָטַב אדם את צלמו, אל סֵתר הסדינים, אל אוֹבֶך העייפות: לאחר השיחה שבה התוודע לנסיבות מותו של דורי, שלא עמד בסבל שגרם לו שירותו הצבאי והתאבד, "אדם חרת בעט על שולחן הפלסטיק, חורץ קווים". ברפיונם של מאמצי ההיבדלות, בהעלם פניו של דורי ועימם גם פניו של אדם, לא נותרות בעולם אלא מילים. באשר הוא מניח את עיניו, אדם כותב: "מה הבדיל אותו מאחיו... התמונה שקפאה אצלו בדירה ומעל שולחן האוכל פה הקפיאה אתה פנים, תנועה, הוא מדשדש עכשיו על הדשא ואינו זוכר הבדל אחד, אינו זוכר את פניו [של מי? – ע.ו.]... הוא תולה בתנועה הבלתי פוסקת על הדשא, בלה עוברת מאחד לשני ומחבקת גסות, שואלת על הכובע, פרחי הבד הצהובים שבשולי הכובע פתוחים וחצופים, צועקים כמוה, תמיד טונים גבוהים, מחרישים, ותמיד שטויות, ומנגד בתה עודה מחפשת מילים מתאימות בתשחץ, ומעבר אחר יושבת בתיה וסורגת שורה נוספת של שתיקה מרתיחה, ובאמצע הדשא סבו שלשונו נכרתה, וסבתא ביאנקה שהיתה תמיד עשייה והמילים היו חסרות ערך וסבתו השנייה, עדנה, שתמיד הייתה שנייה, שלעולם העדיפה את בלה על אמו ואת דורי עליו, ושמרה להם את המילים, ונחום עם בנו הפכו מילה אחת, מנפנפים במנגל את הרוח לא באה, ואריה של בלה שהוא יותר הברות עמומות וגעיות צחוק ואנחות כובד, ופיני, החבר של אבא שמדבר גסויות וחרישית, ואמו שאצלה המילים הן התייפחות מתמשכת, ולעולם לא מזדככת מזה, ואביו שנאם מיום שזוכר אותו...".

לאחר שקפץ מן המצוק וּמִינָה את אדם על פחדיו, דורי "היה מקפיד לחייך בחצי הפה המלא, מבקש להסתיר את השברים". החיוך בחצי הפה המלא הוא הדיבור בחצי הפה המלא: לשון בניינו של ה'אני' מבעד להסתרתם של השברים. אדם למד לחקות את החיוך הזה – "חצי הפה המחייך קורץ אליו, פיו נמתח לאט מעלה, לחקות". הוא מחזיר למחצית הקפואה בפיו של דורי בחצי הפה שלו, שלעיתים תכופות מוחש לו כמשותק. בחצי הפה אפשר לסנן את זרותה של הכתיבה למחיקה, לערוב להתגברותם של החיים על המוות. אבל רק במלוא הפה, מבעד לשברים, אפשר לומר: אתה כותב כדי למחוק, אתה חי כדי למות. רק עם שִכחת שְמות רחובות ואנשים, יכולה לשון־המתווכים של אדם להשמיע לו אתה נכנס כדי לצאת, להוביל אותו אל דירתו רק כדי לרשום אותה על־שם אחיו המת, להופְכָהּ, לראשונה, לבית של ממש דווקא בשעה שהיא מְצוּוָה לְדָרֵי הבוידעם: "הולך אחריו ומתגעגע, הולך ומתגעגע, הולך אחריו אל דירתו, פותח לו את הדלת, ואז נעלם... דירתו מציאה, חדריה גדולים, אור חודר בחלונות בבקרים מינון נכון, חדר האמבטיה חדש ונקי מעורר מקלחות חמות...". השינה שאדם מֵקיץ אליה מקיימת את ביטולם של הקיטובים, ולכן היא אינה נִטְרֶדֶת עוד בייצוגו: "אתה ישן כדי לישון". כשל התיווך המוחלט, המקום שבו אפילו העצמי שוב אינו יכול לשמש מושא למפגש הרה־הבדלות – "ללא מגע, גם לא עצמי, גוף את הגוף, כי זה שייך למקומות המפגש, אנשים פוגשים דירות" – הוא מקומו של המפגש. הרגע שבו הפָּנים מתרוקנות מכל מבע – "פיש צלצל בדלת, ואחר פתח, ניגש אל חדר השינה, הסיר השמיכה מעליו, וראה אותו כך, פרוש על מיטתו, נטול מבע" – הוא הרגע של המבע.

זהו גם הרגע שמתוכו פורצת לשונו של הספר הזה. העברית שבפי רוב הסופרים הכותבים היום היא חוזה־בעלות. יקיר חופרת בעברית הזאת בורות אל מים נשכחים, פוצעת בוידעמים בכתליה המטוייחים. העברית של יקיר היא מתווך המועל בשיטתיות באמון שהעניקו לו חוקי הבעלות: היא מחוקקת את שיבתם של מושאים אל נחלתם של נושאיהם, משחררת דימויים מחֶזְקַת מְדוּמֵיהֵם, טורפת יחסי־קניין, מוחקת מילות־שעבוד, מערבלת זמנים, מטשטשת תחומים, גונבת גבולות. היא מְפָלֶשֶת את קולו של בעל־הבית ל"שמות אנשים זרים לו, ערביים וגרמניים". היא משכירה את שפתו לַרוחות שזו גירשה, מפתלת במסדרונותיה את מבוכי שיחתן. העברית של יקיר היא מתווך המציע ללקוח הפוטנציאלי שלו – הקורא הישראלי־היהודי – מפת רחובות, שאם אך יציץ בה, ישכח לאן ביקש להגיע; משפט, שבכוחו להאריך לאין־קץ את דרכו אל הבית, שדימה כי הוא שלו. בימים האלה, אנחנו זקוקים ללשון הזאת עד־ייאוש.