כרוב ניצנים

חֲבוֹט הֲלֹם
וְכַסֵּה אֶת פָּנֶיךָ בְּיַיִן.
אֲנִי אֵשֵׁב וְאֶתְמַסֵּר
לְעִנּוּיֵי תַּאֲוָתִי:
בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים הַזְּמָן יָכוֹל הָיָה
לְהִתְאַבֵּד.

בָּעֲיָרָה שֶׁבָּהּ גָּדַלְתִּי
הָיוּ כְּרוּבֵי נִצָּנִים שֶׁמַּגִּיעִים עַד הַשָּׁמַיִם.
וְכָל מֵרוֹץ עֵירֹם
מִדֶּלֶת הָעֵץ הַכְּבֵדָה לְדֶלֶת הַבַּרְזֶל הָרוֹתַחַת
הָיָה תְּשׁוּקָה לָגַעַת
בַּפָּנִים שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר.