דְּבַר הַדָּג

✻

בשלהי אוקטובר השנה, במהלך דיון סוער שהתרחש בסצנה המקוונת, כבסוד לעולם החיצון, העיר ע.א. לא.ר. שהוא "מרגיש דחף עז לצאת נגד סוג השיח השירי [ש־א.ר.] מייצג כדי [שהקוראים /.../] לא ילמדו לזהות אותו עם שיח שירי בכלל." מדוע טורח ע.א. אשר כותב מירושלים הרעילה, לפחד בגין התפשטות תיאוריה שירית בלתי־הולמת, לדידו? אם נוכל לומר דבר מה עליו נאמר שבדמותו ניכר כוחו של היפה, אשר רק בימיו תטובע המלחמה הזו, הארורה, ומבחר שלישיה יפלחו את מימי המצולות; צפונות הים הזה שלך, שירי מרים.

✻

קשה להתעלם מן העגמומיות, חוסר החיות, שבתמורות המיליטריסטיות המתרקמות בלשד עצמותיה של החברה הישראלית. זו דחתה מעליה את היפה, את הנהיר, וקבלה, צייתנית מתמיד, "עול מצוות" בודלייריאני – מִשל הרע. אין פליאה, אפוא, שגם מעמדה של השפה בכלל ושל השירה בפרט שקע אל תהומות הקוֹמוּנִיקאביליוּת הפשוטה, הרדודה והיסודית. וואָס וועל איך טאָן. המעבדה הישראלית 2002/3 עורכת ניסוי סוציו־אנתרופולוגי בהקף של מדינה, של שפה, של חיים. היפה הפך אידאולוגיה חתרנית; לומר: מרד. הרעידי את עור התוף, המתופפת, נצאה לדרך בלתי ברורה.