על עבודותיה של רונית פורת

שלא כַּהשתהות האגבית מול השתקפות דמותנו בזגוגית חלון ראווה, התבוננות בראי, בבית, תובעת מאתנו עצירה מוחלטת. על פי היכרות מוקדמת, בוחנים את תוי פנינו, את התואם בין מחשבה להבעת פנים, עתים משַוים לפנינו סבר סתום ומרחיקים עצמנו מעצמנו לתהות על פשרו.

חושניות, חיוניות, צבעוניות חמה ואקוטית, מונוכרומטיות עשירה בפרטים – תצלומיה של רונית פורת גודשים את חושינו ומעוררים תחושת עונג נרקיסיסטית כמעט, שקשה לקבוע אם מקורה בַּתצלום – שכמו מודע היטב לכוחו – או בנו, הצופים, העומדים ניכחו. המבט הישיר, הפרונטליות, הפריים הסימטרי, נקודת המגוז, התוודעות ומפגש חוזר ונשנה עם אחת הדמויות – דמות הצלמת, יוצרים תחושת פמיליאריות כמעט מיידית, תחושת הזדהות, הקשורה קשר הדוק באותו עונג, הנושאת מבטנו אל הפָּנים – אל אותו משחק הזרה.

בכל אחד מתצלומי הנוף של פורת, שניים או שלושה צבעים בלבד, המאורגנים כתמים כתמים בקומפוזיציות פשוטות, לרוב סימטריות. ניתן למצוא בתצלומים יסודות הפשטה, אולם המאפיינים המשמעותיים ביותר של תצלומי הנוף, הם האנשה של נושא הצילום, הררכיה ברורה בין מרכיביו השונים של הפריים ונרטיביזציה של ההתרחשות והיחסים במרחב המצולם.

באחד מתצלומיה של פורת, נראה חלל ובו רהיטים ישנים. בקדמת הפריים – קדמת החלל – מסך טלויזיה המופנה ישירות למצלמה, בו נראה בית קט בנוף שויצרי רוגע. עד מהרה, מבחינה העין כי האבזרים השונים – חלקם ביתיים וחלקם משרדיים זולים, וכולם מסודרים באופן שאינו מתישב עם עיצוב בית או משרד. אט מבחינים אנו בשטיחות הנוף הציורי, באופיו המקטי של הבית ובצבעוניות המלאכותית. על כרחנו אנו מתפכחים.

מבט ישיר למצלמה הופך את רגע הצילום לתחילתו של קשר עין מתווך, בו נוכח בזמן נתון צד אחד בלבד. במסגרת מקבץ הסרטים "מבטים 2002", שהוקרן לאחרונה בסינמטק תל אביב, הוצג קטע וידאו קצר מאת הקולנוען חתן פרס ישראל, דוד פרלוב. הקטע נבחר מתוך שוט אחד בן למעלה מעשרים דקות, שתעד באופן גלוי וישיר, מהלך ערב חול בבית קפה קטן בתל אביב 2002. קטעי שיחות, צבעים, מחוות, פרגמנט שהוצג בפני קהל כמות שהוא, מבקש להפנות את תשומת הלב במשך חמש דקות לחמש דקות בזמן אחר, במקום אחר. שמו של הקטע, הוא הגדרה מדוייקת של העקרון העומד בבסיס תפישת הזמן של הצילום: "מעכשיו לעכשיו".