 דג־אנונימי? – כתב־עת מקוון לשירה / גליון 1 – ינואר 2001 anonymousfish.com עידו הרטוגזון — השיר על המוות |
השיר על המוות[י"א פרקים]
על הנשגבות והמגוחכותחלק א' בגיל 19 התוודעתי לראשונה לקיומו של האל. ההוכחה שבידי הייתה מעבר לכל ספק. לא נשרף בפני אף סנה, ולא הפך אף מטה לנחש. קיבלתי סימן מוחשי הרבה יותר. האל התגלם לעומתי, וקיומו הוכיח עצמו כבטאוטולוגיה. הדבר היה לאחר קריאה באחים קאראמזוב של דוסטוייבסקי (מכרי הקרובים, ואולי אף חלק מהרחוקים, התרגלו כבר להפליט אנחת אכזבה בשלב זה של הנאום, אבל להימנע מכך הוא למעלה מכוחותיי, ונדמה שצריך לחסל את העניין פעם אחת ולתמיד). נאומו של אליושה קאראמאזוב על קברו של הילד איליושה העיר בלבי נימים חבויים, שלא ידעתי שקיימים, ורגשות חדשים, יפים כל כך, שעצם קיומם הנפלא עד אין קץ אפשרי היה לדעתי רק בעולם שבו האל קיים. למעשה, רגשות אלו בפני עצמם היו סוג של אלוהות. ואכן שנים לאחר מכן, נזכרתי בדקארט והבנתי שההוכחה שהכתה בי דומה להוכחה שהכתה בו, כשהסתגר לבדו וביקש הוכחה לקיום אלוהים. עצם תפיסת השלמות, הכילה בתוכה את השלמות והוכיחה את קיומה. כאיוואן קראמאזוב חוזר בתשובה, ביקשתי לקבע בתוכי הארה זו של אמת. גם אני כאיוואן, בלתי את חיי בהחלפה מזדמנת של אידאולוגיות, וג'אגלינג של זהויות שאותם החלפתי כרצוני, ללא התחייבות, כחלק ממשחק השיחים האינטלקטואלי. כשאמר הישיש זוסימה לאיוואן קראמאזוב שאינו מאמין ברעיונות שבבסיסו, חשתי בושה עמוקה והחלטתי שאשנה עצמי. מאז הוחרף מצבי, אולם למרות ההיתר שנתתי לעצמי, להתרחק מן ההארה ולהמשיך במשחקי האידאולוגיה והזהות (שהם מרכז קיומי), אמרתי לעצמי שתמיד אזכור את אותו רגע של הארה, ואזכור ששם, שם הייתה טמונה האמת המוחלטת (שבקיומה כפרתי מאז היותי בן 14). בסיפורו 'התיאולוגים', מספר בורחס על דת בשם ההיסטריונים שהאמינה כי ישנם העולמות התחתונים והעליונים, כאשר אלו מהווים שיקוף מדויק של אלו: 'מעשינו משליכים בבואה מהופכת, כך שבערותנו האחר ישן, בנאפנו אחר טהור, בגנבנו האחר נדיב.' קלאווינו מספר לנו על העיר ואלדראדה שיש לה מראה המשקפת אותה ומשנה את משמעותה, ועל העיר ברסביאה שיש לה השתקפויות שמימיות והשתקפויות תופתיות. במובן מסוים, אני חש כאילו אני חי בברסיבאה. חיי כולם מתנהלים על המתח הזה שבין שתי הקיצוניות. כל פעם שאני עושה מעשה נשגב, חש אני גם בקיום עולם השני בו אני מבצע כרגע מעשה מגוחך, כל פעם שאני מבצע מעשה מגוחך, חש אני בנשגבות המרחפת מעלי. למעשה אני חווה שני עולמות אלו בו זמנית. הנשגב והמגוחך ממזמן הפכו לאחד. באחים קאראמאזוב אומר אליושה שאסור לחשוש להיות מגוחכים, אחרת לא נוכל להיות טובים. למעשה, אני מקבל על עצמי את הגיחוך כמו גם את הנשגבות באהבה שווה. השיר על הארץחלק ב' אחת השונויות הגדולות בין ספרות לשירה או מוזיקה, היא שספר קוראים בד"כ פעם אחת או פעמיים (הכרתי אנשים, ביניהם גם אני שחזרו אל ספר עשרות פעמים, אך הדבר מיוחד לספרים מועטים בלבד). שיר אהוב נקרא פעמים לרוב, וקטע מוזיקלי אהוב יגיע בד"כ לשיאו רק לאחר מספר מרובה של האזנות (ולא סתם קרא פרוסט למוזיקה, 'אמנות הזיכרון'). היצירה היחידה, אולי, שהביאה אותי לרמות זהות של התרוממות רוח כמו הספר הנזכר מעלה, היא היצירה המוזיקלית Das Lied von der Erde (השיר על הארץ) של המלחין הגרמני יהודי גוסטאב מאהלר על פי שירה סינית מזמן שושלת טאנג. בסיפור יום נפלא לדגי הבננה, מציע סימור גלאס למיוריאל אשתו לקנות תרגום לספר שירים בגרמנית שהביא לה 'או ללמוד את השפה'. בנושא של השיר על הארץ, המלצתי זהה, אין לאדם ברירה אלא ללמוד את השפה הגרמנית, או לשלול מעצמו לעד חוויה עילאית שהיא אחת מהתענוגות הזכים ביותר שיכול בן אנוש לדעת בעולמנו (והדבר מבדח במיוחד מאחר שהשרים עצמם נכתבו במקור בסינית ותורגמו לגרמנית). השיר על הארץ הינו סימפוניה פואמית בת ששה שירים, המכילה תיאור מהמם של ספקטרום רחב מן הרגשות והחוויות האנושיים העמוקים ביותר. זהו שיר ספק ניהיליסטי המכיל הבלחות יופי מדהימות לצד צער מהמם על ארעיות היופי וחוסר חשיבותו לעולם וגם דבקות דתית־אמנותית ביופי העילאי, העל אנושי, הנצחי שלעולם לא מפסיק להפליא. אם יורשה לי וידוי קצר נוסף, כל פעם שאני מאזין ליצירה אני נתקף באופן בלתי רצוני בהתקפי בכי וצמרמורת שלא תגרום לי אף יצירה אחרת. אם בעבר התייחסתי בעיקר למימד המוזיקלי־פואמי־תרבותי של השיר הזה, הייתי מעוניין הפעם להתרכז בטקסטים בלבד, טקסטים סינים מתקופת שושלת טאנג, באשר הם מכילים בתוכם נפלאות חוכמה שופנהאוארית, לעיתים דמוית זן, ועצומה עד אימה. בין גרמניה לסיןחלק ג' האגודה האנתרופוסופית בראשותה של מאדאם פון פלבצקי יצאה בסוף המאה ה־19 לטיבט, לבדוק את הקשר בין האריות הלבנה (האקטיבית־גרמנית) לבין האריות השחורה (הפסיבית־מזרחית). ואכן ממצאים רבים קושרים את גרמניה למזרח הרחוק בין אם ביולוגית (הנאצים יצאו לטיבט למדוד גולגולות ולחפש את אבותיהם הקדומים), בין אם לשונית (הגרמנית היא חלק משפות־ההינדו־אירופיות שמוצאן בין השאר במזרח) ובין אם פילוסופית (הראיה הגרמנו־לותרנית מקבילה מבחינות רבות לראייה־המזרחית). קשר נוסף ניתן למצוא בסמלים שונים העוברים כחוט השני בין סין של שושלת טאנג לבין גרמניה של מאהלר כגון תימת עונות השנה ומחזוריותן הנצחית החוזרת שוב ושוב במהלך השירים הסינים המרכיבים את היצירה. ה־Vier Jahreszeiten (ארבעת העונות) המסמלות בגרמניה מהוות את המשכיותו והתחדשותו הנצחית של הטבע, חלק מהסמל של תנועות הימין. הטבע ככלל, הוא נושא אהוב ופופולארי בספרות ובשירה הגרמנית שינקה תמיד את השראתה בצורה הדוקה מהטבע. מאהלר עצמו הלחין את השיר על הארץ בתקופה שבה התרבות הסינית והאוריינטאלית ככלל הייתה פופולארית למדי באירופה ובמעגלו, הקרוב בפרט. מאהלר שגילה את קובץ השירים הסינים של האנס בגתה, Die Chinesische Flote (החליל הסיני) התאהב בהם כאדם שעבר באותה תקופה תקופה קשה בחייו והחל להלחין את השירים ביולי, 1908. ליצירה קרא 'סימפוניה פואמית' ולא 'הסימפוניה תשיעית' כי חשש שלאחר כתיבת הסימפוניה ה־9, ולפני שיכתוב את ה־10 ימות כבטהובן, שוברט וברוקנר. אמונה [זו] התגשמה בכותבו את הסימפוניה ה־10 שלו. למעשה רבים רואים בחלק האחרון של השיר על הארץ 'הפרידה' כפרידתו של מאהלר מהעולם. את הסיניות ביקש מאהלר לשקף בגבולות המבנה הסימפוני המערבי ע"י השימוש בסולמות סינים ב'שיר על הארץ'. השירה הסינית בזמן שושלת טאנגחלק ד' בשום מקום בתולדות ההיסטוריה האנושית, לא תפסה אולי השירה מקום חשוב כל כך כמו בסין העתיקה בכלל ובזמן שושלת טאנג בפרט. למעשה, עד אמצע המאה ה־18 היו רוב הספרים שפורסמו בעולם כתובים בשפה הסינית. מימי שושלת טאנג (618–907) שנקראים לעיתים עידן הזהב של סין, נותרו בידינו כ־48,000 שירים שנכתבו בידי כ־2000 משוררים. כחלק מחיי היום יום, תפסה השירה באותה תקופה מקום אינטגרלי בחייו של כמעט כל אדם. לדוגמה, אם היית הולך לביתו של ידיד ומגלה שאינו בבית, הייתי מותיר לו פתק ובו שיר שמספר שביקרת אותו ולא מצאת דבר. במסיבות היית אמור לכתוב שירה, ואם לדוגמה, היה עוזב חבר למסע, היו נפגשים חברים למשתה וכותבים יחד שירה. ב־680 הוכרזה כתיבת שירה כחלק מדרישות הקבלה לשירות הציבורי. כתוצאה מכך, נדרש כל אדם שרצה להתקדם בסולם החברתי להצטרף לאליטות ללמוד לכתוב שירה לפי כללים נוקשים. חוק זה היה אחד מהסיבות לעלייה בתפוקת השירים באותה תקופה. עם זאת, מעבר לכך, הייתה לכתיבת שירה משמעות עצומה בתקופת הטאנג, כאשר על מנת להיות מוזמן למסיבות חשובות, או להימנות במי ומי היה צריך אדם לא רק לדעת לכתוב שירה, אלא במיוחד לדעת לכתוב יפה. כמעט כל השירים הסינים כתובים בזוגות. כל שתי שורות בטקסט יוצרות הכרזה ורעיון מובחנים. ברגע ששמים לב לפרט זה הופכת הקריאה בשירה סינית לברורה וקצבית יותר. עד תקופת טאנג כתבו המשוררים הסינים בצורות חופשיות. משורר היה כותב מספר זוגות מסוים של שורות ומפסיק בהתאם לרצונו. בזמן שושלת טאנג, חיפשו חלק מהשוררים צורות מוגדרות יותר והצורה של שיר בן 4 זוגות שורות הפכה פופולארית. בשיר על הארץ, עם זאת, נעשה שימוש בצורות חופשיות יותר דווקא, אם כי מבוססות לרוב על שירה זוגית. שיר השתיה מיגון הארץחלק ה' השיר הראשון, 'שיר השתיה מיגון הארץ', נכתב ע"י המשורר הטאואיסטי לי טאי פו (701–762), אחד מהמשוררים המפורסמים ביותר של שושלת טאנג המוכר גם בשמות לי פו, לי בו ולי באי. לי פו, שכתב את רוב השירים בשיר על הארץ, היה שיכור חביב ומשורר חצר שהיווה דמות אקסצנטרית משהו בחצרותיהם של מלכים ונסיכים שונים (באותה תקופה היה זה אופנתי להחזיק משורר אקסצנטרי בחצרך לשם הבידור). פו, שהיה נוהג לשבת בפליאה הלומת שכרות על חופי אגמים או בינות הריסות, שם כתב את שיריו, מצא את מותו בטביעה, כך אומרת האגדה, כשנפל שיכור מסירה בניסיון לתפוס את השתקפות הירח במים. כדמות יוצאת דופן בנוף השירה הסיני, היה תוכן השירה של פו מקורי גם בנושאיו וגם בצורתו. הנושאים שבחר היו בד"כ לא חברתיים או פוליטיים אלא נושאים אישיים הנוגעים לדת, ידידים וחוויות השכרות שלו. הצורה והקף הביטוי שבחר לעצמו היו לרוב משוחררים עד להגניים, ומאוד לא צייתניים למגבלות השירה הסינית של זמנם. השיר הראשון ביצירה הוא, אם כן, מעין הכרזה כוונות כללית וסיכום תמציתי אך מרגש למסרים הכלליים של היצירה. מאחר שהיריעה קצרה, אתרכז הפעם, ברשותכם, בשיר זה בלבד ואנסה כוחי בהארת מספרים חלקים חשובים בו בקצרה. בית ראשוןחלק ו'
ובתרגום (איני מכיר תרגום עברי ליצירה ולכן אאלץ להעזר בתרגום לא ראוי ולא מקצועי שתרגמתי אותה אני. אני מקווה שבדרך זו אצליח למסור ולו מעט מרוח היצירה המקורית):
בקטע זה חושף אותנו פו לראשונה להדוניזם הניהיליסטי של השיר. אנו ניצבים מול גביעי היין המזמינים המכילים בתוכם את עונג החיים, אך קודם שאנו גומעים מהם בהנאה הדוניסטית ונמוגים לקץ מבקש מאתנו פו להטות אוזן לשירו.
כאן כבר באה לידי ביטוי הדיאלקטיקה שבין הנשגב למגוחך. השיר על הצער הוא שיר נשגב המצלצל בצחוק מלגלג ומכאיב. בעולמו של פו, ישנה הנאה בינות הקברים והמוות. אך לפני שנתחיל בהוללות, רוצה פו לספר לנו על הקברים, המוות והצער הללו. בית שניחלק ז'
כאן פונה פו לאל ומהלל את מלוא העושר שבעולמו. אולם זהו הילול של עולם גשמי עד כאב. המשורר מוצא מפלטו בשיכחה ובגשמיות, תופס בקתרוס וביין ואומר 'כוס יין אחת, ברגע הנכון רבה בערכה מכל עושרי החלד!'. שורה זו מבטאת את ההשלמה הניהיליסטית־הדוניסטית שהיא מפויסת כביכול, אך מכילה בתוכה אכזבות מרות מהעולם. בית שלישיחלק ח'
בית זה הוא אחד החלקים המשמעותיים ביותר של היצירה כולה, ומבטא את רעיון אפסיותו המייאשת האדם לעומת היקום והארץ וחוסר יכולתו למצות ולו חלק קטן מהקיום, או להשפיע ולו במעט על העולם. השיר על הארץ הוא בחלקו שיר טבע המתרחש בנופי הארץ ומבטא כבוד והשתאות אל מול הטבע. עם זאת, מופיעים בו גם ביטויי קנאה, שנאה ובוז לארץ הקמאית, האדירה והאדישה לצער והכאב של היצורים הזעירים המהלכים על גביה. בית רביעיחלק ט'
הדמות הקופיפית המופיעה בין הקברים היא כמובן האדם, שזעקות הכאב שלו, הנזעקות בתקופה הקצרה שבינות החיים והמוות, ממשיכות להדהד בעולם החיים המתוק והאדיש לאחר מותו. בעולמו של פו שפע העולם אינו אלא לעג לאדם שההתענגות על העולם העשיר אסורה לו ורגע לפני שהספיק לטעום מן הגביע, נשטף הלאה לעבר הקבר. בית חמישיחלק י'
רק עתה, לאחר שסיפר לנו על הצער, מותיר לנו פו לשתות מגביעינו. 'עכשיו הוא הזמן, התענגו!' הוא קורא. הזמן מוגבל כל כך שאם נאחר ברגע, לא נספיק אף לגמוע מהנקטר המתוק ופו מפציר בנו לשתות עד תום לפני שנמחק אל תוך האין, בקובעו שוב לבל נשכח: 'קודרים הם החיים, הוא המוות'. משירי הארץ הבוכיהחלק י' שאר השירים בשיר על הארץ, מצמררים כולם, מסופרים מנקודות מבט נשיות או גבריות. Der Einsame im Herbst (הבודד בסתיו) מאת צ'אנג צ'י הוא מונולוג של נפש השרויה בים אינסופי של ערפל ובדידות. הדמות שמחשבותיה העצובות נודדות כמו ללא רצון אל השינה הגדולה, מלינה על הסתיו הארוך בלבבה, ושואלת: 'שמש האהבה, האם לעולם לא תזרחי עוד שוב, / על מנת את דמעותי המרירות לייבש בענוגות?' Von der Jugend (על הנעורים) מאת לי טאו פו מספר על תמונה פסטוראלית של בית באגם בו יושבים חברים 'בלבוש נאה ושותים, מפטפטים וכותבים שירים' (כיאה לחברים בזמן שושלת טאנג). Von der Schonheit (על היופי) מאת לי טאו פו מספר על חבורת נערות הקוטפות פרחים על גדות הנהר. השיר מתאר את דמות הבנות והשתקפותן על האגם. לאחר מכן ממשיך השיר לשני בתים המהללים את חוסר הדאגה, הגאווה וההתלהבות של הנעורים. השיר מסתיים בספרו על הנערה היפה ביותר מבין הנערות שמבטה עוקב אחרי אחד הנערים העוברים במקום על סוסיהם השועטים. 'מבטה הגאה הוא רק העמדת פנים' מסופר לנו ובברק עיניה הגדולות וחשיכת מבטיה הבוערים, רועד בכאב עדיין חוסר הנחת של ליבה. Der Trunkene im Fruhling (השיכור באביב) מאת לי טאו פו הוא מונולוג של שיכור המתאר בשבחים תמימים את חייו חסרי הדאגות שנקודת המוצא שלהם מתוארת בשורות הראשונות של השיר במילים: 'כאשר החיים הם רק חלום / מדוע לדאוג ולהצטער'. האם זהו אותו שיכור מהשיר הראשון? וכיצד הוא מאיר בקודרות רבה עוד יותר את הקריאה לשתות ב'שיר השתיה מיגון הארץ', בקוראו בשורה האחרונה 'הניחו לי להיות שיכור'. השיר השישי והאחרון ביצירה Das Abschied (הפרידה) שארכו ביצירה המוזיקלית של מאהלר כ־30 דקות (מאהלר או לא מאהלר?!) מורכב משני שירים. הראשון של מונג קאו יין, והשני, של וואנג וואי. שיר זה כולל אולי את החלקים העצובים ביותר ביצירה. הפרידה היא פרידתו העצובה והכפויה של האדם מהעולם, מרעיו ומזכרונותיו וההישאבות לתוך הבדידות הקרה והאינסופית שבמוות. השיר הראשון של מונג קאו יין, מתחיל בתיאור הערב היורד על ההרים ומסופר מנקודת מבטו של אדם המהלך ברוח הקרירה בינות פרחי הנחל. כאן מופיע בית המתאר את פרידת האנושות כולה: 'האנושות העייפה הולכת לביתה/ כך שבשינה מזל נשכח/ ונעורים ילמדו מחדש'. האדם מחכה לחברו עמו קבע להיפגש לפרידה אחרונה, אך החבר אינו מגיע והאדם בפחד, בדידות וגעגועים קורא:
וקול לא מזוהה, הבוקע כביכול מהשמיים קורא:
השיר השני המרכיב את הפרידה נכתב ע"י המשורר הבודהיסטי וואנג ווי (699–759), עוד אחד מהמשוררים המפורסמים של שושלת טאנג. ווי, אגב, נגזר במהלך חייו למוות בעבור בגידה, הוא קיבל חנינה בעבור שיר שכתב בזמן שביו. השיר מספר בגוף שלישי על שני אנשים הנפרדים. הראשון שואל את השני לאן הוא עוזב, ומדוע? והשני עונה לו:
כאן מסתיימת היצירה בתיאור הטבע הקמאי והאדיר הנשקף אותה שעה מול התמונה העצובה ומלאת החידלון:
סוף דברחלק י"א קשה להאמין שמישהו היה מעז לכתוב את השורות הללו היום. אולי באמת אסור לכתוב היום שורות שכאלו. השורות הטובות והנושאים הטובים ביותר נאסרו כבר, אולי, על אומני דורנו. להתרגש משורות כאלו מותר תמיד. כחסיד גדול של השירים האלו, הייתי ממליץ ברצינות לכל אחד מהקוראים להתחיל ללמוד גרמנית. זכותו הטבעית של בן אנוש לשמוע את השירים הללו בעיבוד של מאהלר, ולהניח לכל מילה הנהגית מן הפה להרטיט את הלב (ועדיף עם דיסקאו־פישר בתפקיד הטנור). כל בן אנוש שלא עשה זאת, חטא לנפשו הפנימית. בעל שירה נאיבית וסנטימנטלית חילק שילר את השירה לשני זרמים: הנאיבי והסנטימנטלי, כאשר השירה הנאיבית היא זו שהיא חלק מהטבע והשירה הסנטימנטלית היא זו הנוצרת מגעגועים ושאיפה לטבע. שירה סינית ויפנית, ובמיוחד שירת טבע, נתפסת בדרך כלל כשירה נאיבית. השירים ב'שיר על הארץ' הם שירת הטבע והאדם, שירה נאיבית וסנטימנטלית שבמרכזה עומד העימות הבלתי נסבל בין הנאיבי לסנטימנטלי בין הנצחי לזמני. הטבע הנאיבי והקמאי שאינו מכיר את עצמו, שאת מקוריותו לא ניתן לחקות ושקיומו נצחי, למול שירת האדם הסנטימנטלית, מלאת הרגש, האפסיות והעצב, הכמהה לנחמה, הארעית. |
/השיר על המוות