✻
אֶת שִׁיל וְאֶת תִּמְעוֹן אֲנִי מַכִּירָה זְמַן רַב וְהוֹתֵר, וְאֵין לִי מַה לּוֹמַר עֲלֵיהֶם מִלְבַד זֹאת:
✻
לְתִמְעוֹן אֲרֻבּוֹת עֵינַיִם מְפֻיָּחוֹת
אֲשֶׁר תּוֹעוֹת אֶת דַּרְכָּן אֶל תּוֹךְ־תּוֹכוֹ
שָׁם הֵן מַחְבִּיאוֹת כַּפְתּוֹרֵי כֶּסֶף מְעֻטָּרִים וּמַפְרְטִים אֲפֹרִים
מְכֻסִים הֶבֶל־אֶצְבַּע.
תִּמְעוֹן יוֹדֵעַ לָמָּה
זֶה—
כָּכָה
וְאֲרֻבּוֹת עֵינָיו נֶעֱצָמוֹת בְּרִפְרוּף
בְּצָחֳקוֹ צְחוֹק חוֹרֵק כִּפְתִיחַת דֶּלֶת בַּרְזֶל לוֹהֶטֶת
פִּיו מַבְחִין בְּפִצְפּוּץ גִּצִּים וְתַעֲרֹבֶת פְּלַסְטִית מַהְבִּילָה בְּדִיסְטוֹרְשֶׁן
וּמִלְבַד זֹאת אֵין טַעַם לִכְלוּם.
✻
לְשִׁיל צַוְּארוֹנִים עֲשׂוֹיִים קְרָשִׁים קְרָשִׁים שֶׁל הֲלָצוֹת, הַמּוֹבִילִים עֲמִילָן כְּבִיסָה וּמַאֲכָל אֶל תּוֹכוֹ
עֵינָיו אֵינָן עוֹסְקוֹת בִּתְעִיָּה אוֹ תְּהִיָּה, אֶלָא אוֹמְרוֹת עִתִּים מִלִּים כְּגוֹן הוֹ־הוֹ. עַל אַף שֶׁגַּם יָדָיו אֵינָן
עוֹסְקוֹת בְּעִנְיְנֵי מַה־בְּכָךְ לֹא נִתָּן לוֹמַר שֶׁאֵין טַעַם לְמַהוּתוֹ.
גַּם שִׁיל יוֹדֵעַ לָמָּה־כָּכָה־זֶה, אַךְ נִדְמֶה שֶׁהוּא מֵבִין לְעִתִּים מַדּוּעַ אֲנִי לֹא.
