דורי מנור, נתן זך והגרביטציה

שני שירים מצטט דורי מנור בפתיחת שירו. השיר הראשון הוא "ראוי לשאול" מאת רועי גרינוולד (מאנשי "חבורת אב"), שהופיע בגיליון הראשון של "אב". ציטוט זה עוסק בזמן ובגרביטציה והקשרו לשיר ברור. ניתן אף לראות את שירו של מנור כמעין תשובה לשאלותיו המצוטטות של גרינוולד; אין צורך להבין מהי ה"גרביטציה־של־הזמן" על־מנת לראות את הקשר ההדוק לשיר.

הציטוט השני מובא מתוך שירו של נתן זך "אני שומע משהו נופל" ("שירים שונים"). לכאורה קשה למצוא יחס מהותי בינו לבין "הזמן האמיתי", למרות הופעת מלה אחת מהציטוט בגוף השיר ("רוח", בה ניגע בהמשך). קשה אפילו להבין את הציטוט: "...שום דבר, זה רק הרוח" היא שורה קטועה, שנגדעה מהקשרה ונשתלה כאן באופן מלאכותי לחלוטין. אם כן, מה עושה הציטוט של נתן זך בפתיחת השיר?

תוצאה אחת של הציטוט היא הפיכתו של נתן זך למעין "גיבור" של השיר: הציטוט מזכיר לנו את קיומו של אדם בשם נתן זך, ומלמד כי השיר מתייחס אליו באופן כלשהו. על מנת להתעמק בקישור, נקרא את שירו של זך בשלמותו.

האירוע המרכזי בשיר הוא נפילתו של תפוח. רובו של השיר מוקדש, תוך ערפל עלילתי כבד, לתהייתו־קבילתו הקיומית של הנער ולחמקנותם־חִדלונם של כל בעלי הסמכויות החברתיות. האֵם מנסה להתכחש לעובדת הנפילה ("שום דבר, זה רק הרוח"), אבל השיר מציג אותה כשקרנית נלעגת: בהמשך השיר מתברר ש"זה" אכן "הרוח", כדבריה, אבל בשום אופן לא "רק", וגם לא "שום דבר". הרוח הוא כל העניין!

מה לוקח דורי מנור מ־"אני שומע משהו נופל"? הוא מצטט את דברי ההכחשה־הרגעה של האם, אך קוטע את השורה באמצעה ומייחס את הציטוט לנתן זך! בכך מחליף מנור את דמותה הפתטית של האם בדמותו של זך. זך הוא (כביכול) זה שמתאמץ להתעלם מהדבר שנופל. הוא זה שמתייחס בביטול לרוח, אך מן הסתם, גם ל"גרביטציה" היה חלק באשמת הנפילה. האִם כפי שהאֵם/זך מנסים לשווא להתעלם מ"הרוח ששמט את התפוח", הם מנסים להתעלם מן ה־"גרביטציה"?

ייתכן. בינתיים חשובה העובדה הבאה: עוד בטרם נגענו בגוף השיר, עם קריאת הכותרת והציטוטים, כבר ניתן לראות את נתן זך כמעין "נאשם" בבית־משפט כלשהו שמזָמן מנור. מהו האישום? כותרת השיר ("הזמן האמיתי") יחד עם הכרת פועלו הניאו־אלתרמני של דורי מנור מחזירות אותנו לפולמוס שניהל זך כנגד אלתרמן, ולמסתו המדוברת "זמן וריתמוס".

(תזכורת: את מסתו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" (1966) מתחיל זך בניתוח תפיסת הזמן של ההוגה הצרפתי אנרי ברגסון. ברגסון יצא נגד תפיסת הזמן כמהות גאומטרית, מדוייקת ומדידה. תפיסת זמן כזו, טען, מעלימה את אופיו האמיתי של הזמן כתנועה וכשינוי בלתי־פוסקים. הזמן הוא מהות נוזלית ומשתנה, ולכן מדידה שלו היא בלתי אפשרית. כל ניסיון למדוד זמן מהווה תיחום של הבלתי־ניתן־לתיחום, הקפאה של הבלתי־ניתן־להקפאה, ולמעשה איון של הזמן.

בשם תפיסת זמן זו תוקף זך את כלל שירתו של נתן אלתרמן. זך יוצא משירו של אלתרמן "ירח" כדוגמא, ומונה אחד לאחד את פגמיו הריתמיים והצורניים. המקצב האלתרמני הוא מכני וקבוע, והוא מהווה מעין סדרה חזיתית של נקישות־הטעמה חזקות. מקצב אדריכלי וסכמטי כזה תלוש מתוכנו האינדי־בידואלי של השיר המסויים, והוא מסתיר את תוכן השיר במקום לתרום לו. הריתמוס, במקום להיות מכשיר לייחוד ולהבלטה רוחנית, מהווה אמצעי לשיטוח, להשוואה ולטשטוש הייחוד של התכנים השונים. חשוב מכל: ריתמוס כזה יוצר "זמן" מדוד, מטרונומי ובלתי משתנה – זמן המנוגד לזרימתו החיה של העולם, זמן המקפיא את החיים הבלתי־ניתנים־להקפאה במעין תבנית סימטרית וסטאטית, זמן שהוא היפוכו המוחלט של הזמן האמיתי, אליבא דברגסון.

הזמן האמיתי... האם ינצל מנור את שירו להתנצחות עם תפיסתו של זך את הזמן והריתמוס השיריים?

מלה אחת מהציטוט של זך הפותח את השיר מופיעה גם בשיר עצמו: "רוח". בחלק ב' של השיר אנו קוראים:

שירת הגרביטציה,
שירה חותכת־זמן.
כשם שהרוחות
חותכות את האויר.

יש כאן השוואה בין פעולתה של שירת הגרביטציה לבין פעולתן של הרוחות. מבט מהיר ב"אני שומע משהו נופל" מזכיר לנו שמלבד חיתוך האוויר הרוח גם מפיל תפוחים – פעולה גרביטציונית מובהקת. כך נוצרת השוואה נוספת בין הרוחות לבין "שירת הגרביטציה". לא יהיה זה מוגזם להשלים את המשוואה, ולקבוע שכשם שהאֵם מתכחשת לרוח השומט את התפוח, כך מתכחש נתן זך ל"שירת הגרביטציה" החותכת את הזמן.

עכשיו יש לנו מושג לגבי טיבה של אותה "שירת גרביטציה": זוהי אותה שירה אלתרמנית מדודה ומדוייקת שעליה יצא קצפו של זך. כדי להסיר ספק מליבנו באה החזרה הצלילית המטרונומית "...חות חותכות" ומדגימה את חיתוך הזמן שמבצעת שירה זו. ה"מילים הסופניות" הבאות בהמשך חלק ב' ועושות בזמן "את זממן" הן ביטוי מדוייק של אינוס הזמן ה"טבעי" על ידי המקצב – אינוס שעליו התרעם זך. אלא שכאן, דווקא אינוס זה של הזמן ה"טבעי", חיתוכו ודחיקתו לתוך סכמה מטרונומית מוצגים באור חיובי: "עושות בו שיר".

ואם כך, לא מפתיעה כותרת השיר – "הזמן האמיתי (שירת הגרביטציה)" ולא מפתיע סיומו – "אפשר שהוא ("השיר הזה") הזמן האמיתי." הזמן האמיתי אינו הזמן הזכי־ברגסוני הנוזלי והחיוני, כי אם הזמן המדוד, החתוך, הקצבי והמונוטוני שזך כה נהנה להשמיץ.

לא מפתיעה גם הסימטריה המדוייקת בין החלק הראשון והשלישי – הדומה להפליא לסימטריה ב"ירח", אותה הגדיר זך "חזרה סימטרית המבוקשת כאן כערך עליון – ועצמאי – של סדר ושל יופי" ובה ראה כוח אנטי־אורגני, שולל־חיים. כמו ערכים אסתטיים רבים המוקעים ב"זמן וריתמוס", גם התבנית הסימטרית הקפואה והסטאטית מונפת כאן אל על – כחלק מאותה תפיסת זמן מתריסה.

כן עשויים להפתיע אותנו השימושים השונים במושג הגרביטציה לאורך השיר. אם בחלקו השני של השיר ובכותרתו, 'שירת הגרביטציה' היא השירה החותכת את הזמן ויוצרת בכך את השיר ואת "הזמן האמיתי", הרי שבחלקיו האחרים המצב שונה. "השיר הזה" (שהוא, כזכור, "הזמן האמיתי") נכתב דווקא למרות הגרביטציה, ונגדה. כדי להסביר את הסתירה עלינו לומר מספר מילים על מושג הגרביטציה.

הגרביטציה, במובנה האיינשטייני המקובל כיום, היא כוח המעוות את המרחב ואת הזמן. לכל גוף במרחב יש גרביטציה, והיא מעקמת את המרחב והזמן (שבלעדיה היו ישרים ושטוחים). העיקום משפיע על תנועתם של הגופים במרחב. בהשאלה מעולם המושגים הפיזיקלי, ניתן לומר שלזמן של זך־ברגסון יש גרביטציה: הוא יוצא מכלל זמן שטוח, ישר ומדיד והופך לזמן עקום ונוזלי. שירו של מנור, עם מקצבו הסדיר והמונוטוני, צריך להתגבר על הגרביטציה הזו על מנת שתהיה לו אפשרות קיום: "הוא נגד גרביטציה". על מנת להתגבר על הגרביטציה של הזמן נוצרת גרביטציה חדשה, גרביטציה של שירה: "שירת הגרביטציה". הגרביטציה הזו מוטלת כגוף חדש לתוך הזמן, מעוותת אותו, ובכך מחזירה אותו למצבו המקורי, הסדיר. היא יוצרת מחדש את "הזמן האמיתי".

מעתה, כל משורר צריך לבחור בין עיוות לעיוות: בין החיים שעיוותו את קצבו הסדיר של הזמן, לבין עיוות החיים שנועד להחזיר קצב זה לקדמותו. איזו גרביטציה אתה מעדיף? איך אתה מעדיף את השירה שלך?