דְּבַר הַדָּג

"כפיים" אני סופק וממלמל: כפיים. לעבודה. כדאי לפנות את כל העיכובים כדי להתפנות סופסוף ולכתוב על כל העכבות. וכל הכבוד. ויפָה. הו שעה אחת קודם! [לרשום: אף פעם לא לוותר על הזדמנויות־פז] זמנרב מדיי רוּחוֹתּוֹעוֹת מלבות בי גחל אחד ששורף את הצעקה לכתוב. הצעקה לכתוב את אותו שיר/מאמר/רשימה אשר יוכיחו פעם אחת ולתמיד את טענתי הישנה והברורה־מדיי [לי]: שמשוררים הם גלגול מודרני של מכשפים, מעלי אוב ולוחשי לחשים, מנחשי נחשים, אלכימאים ומגידי עתידות, קוראי קלפים ורואי־שחורות ונביאים־כתובים. עלכן רוב המשוֹררִימָמוֹדרניים הם כותבי שירים ותו לא.

זְזְזְזְוֹ תהיה רשימה שתרחם זְזְזְזֶה יהיה מאמר שיקלל והשיר הזה יהיה שיר שירביץְץְץְץ. שיתלחש. שיפרק את כל מי שקורא אותו לגורמָקוֹסמי הקטן ביותר שלו וישלח אצבעות בכוונת דיגדוג אמיתית אל מרכז העצבים הרגיש־יותר, במישור הקיומי, כלומר – השיר השיר השיר. כך זה הולך להיות. הו־הו.

המלים הללו הן סם. הן חשק משורטט. השיר הזה (זהו שיר), יבחין הקורא המיסטי־מספיק, הוא פתח למערה על גבעה בין אגם לאגם. זהו גליון קלף, מגילה, של כשף ורשף ונשף מוחות. כל הגה תופשׂ וכל פתח סוגר את כל ההברות. והכל מתחרז. הה, הכל מתחרז.

כתבתי פעם: אם לכתוב שירה פנורמית אז לא לכתוב שירה כלל וכלל. למה התכוונתי? היתוש שעבר פה הרגע ודאי מגחך. הוא מרחף מעלי וחושב: ארוחה. ובתור טרף, אפשר לומר, אני רגוע יחסית. מתפלפל בלשון שירית, מנסה להזכר במלים שכתבתי זה מכבר. המלים הללו הן סם.

וזהו בסיס הרעיון והרעיון הוא בסיס השירה. משורר אינו יכול להיות רק משורר, אזי – כך יאבד מאותו ערך מיסטי, כישופי, אשר הולך עמו גלגול אחר גלגול. עליו להפך ל ג ם משורר, עליו להיות איש־רוח ומעשים, טלאי־סוציאלי מצווח. המשורר, ברצונו לתפעל את שירתו ולא להשאיר אותה מושרת בטון המטאפיסי, עליו לדלג בין גבולות הנכון/לא־נכון. עליו לכתוב ולכתוב ולכתוב מסמכים שכאלה, גילויי־דעת בלתי־בטוחים שכאלה, עליו לחפש ולא למצוא, אלא להמשיך ולתעד את המסע אחַר אותו עניין. והדג הזה, הדג האנונימי הזה הוא הוא השלב הראשון בסולם בין הקומה השפויה לקומה האמיתית. עלו בו. והצליחו.