"אני מעדיף לחוש באמצעות כח־המדמה"

כאן אולי טמונה כל תורתו של פסואה שזועק לאורך כל יצירותיו שיסננו אותו – את האיש פרננדו פסואה, וילעסו רק את הנותר במסננת – עיסה מרוכזת של כל חלומות העולם.

בתקופה קצרה בחיי בני האדם ניתן למצוא משחק – שנמוג אט אט כשמתבוללים בקוד המבוגרים – משחק שנקרא בפי אותם אנשים קטנים וזכים: "לשחק בכאילו". הם ייבנו מחנה צבאי מתחת עץ ענף במיוחד ויעמלו בקדחתנות לאסוף תחמושת של אצטרובלים, ולא נשכח את חלוקת התפקידים, והמצאת אויב, ועוד מרכיבים יקרי ערך להצלחה במלחמה... פסואה העביר את חייו במשחק ארוך שכזה. הבדיות המוצלחות ביותר שיצר במהלכו הן ההטרונימים, ישויות ספרותיות המהוות את גולת הכותרת של יצירתו.

המילה הֶטְרוֹנִים, הלקוחה מיוונית, פירושה "שמו של אחר" (הטרון – אחר, אונומה – שם), והיא מסמנת כותב שהוא בעל גוון שונה לחלוטין מבוראו (בשונה מ"פסבדונים", שהוא שם עט או שם בדוי תחתיו מפרסם המחבר את יצירותיו). ההטרונימים של פסואה הם ישויות המתקיימות בזכות עצמן, אינדיווידואלים בוגרים המקיימים מציאות שלמה הכוללת ביוגרפיה, השקפת עולם וייחודיות יצירתית; לעיתים אף נוצרים יחסי גומלין ספרותיים בין ההטרונימים לבין עצמם, ובינם לבין פסואה עצמו. כאמור, כל הישויות הללו נבראו והתקיימו במוחו של אדם אחד.

ב־13 בינואר 1935, שנת חייו האחרונה, ניסה פסואה לנסח את הפילוסופיה ההטרונימית שלו, באיגרת תשובה למבקר ולמשורר אדולפו קאסאיס מונטיירו:

...אתחיל בהיבט הפסיכיאטרי. מקור ההטרונימיות שלי בתָו עמוק של היסטריה הקיים בתוכי... כך או כך, המקור האורגאני של ההטרונים שלי הוא נטייתי הקבועה לדה־פרסונליזציה [התנשלות מן האישיות] ולסימולציה [התחזות]. תופעות אלה – למזלי ולמזלם של האחרים – ניכרות ברוחניותי בלבד, כלומר, אין הן מתגלות בחיי המעשה, בחיי החיצוניים או במגעי עם הזולת. הן מתפוצצות בנפשי ואני מתנסה בניסיון הזה בתוך תוכי בלבד... הכל מתמצה אך ורק בשתיקה ובשירה.

מאז ילדותי התקיימה בי הנטייה ליצור סביבי עולם בדוי ולהקיף את עצמי בידידים ובמכרים שלא היו קיימים בעליל. (אכן כי כן, אינני יודע אם בעליל היו אלה הם שלא היו קיימים, או שאני הייתי זה שלא היה קיים בעליל. בעניינים אלה, כמו בעצם בכל הדברים האחרים, מוטב שלא נהיה דוגמאטיים).

פרננדו פסואה היוצר הצליח להבליע את פרננדו פסואה האיש בים הישויות והסתירות שהמציא, אבל ככל הנראה לא התעלם ממנו העולם – "באופן אנושי, בהגינות ובטבעיות" – כפי שבקשה נפשו. אכן, יהיו שימצאו חוסר איזון מטריד למדי בין כמות המידע על המצאותיו/יצירותיו לבין הביוגרפיה האישית שלו, אך יהיו כאלה שיחברו בשלשלאות ברזל את פסואה האיש להוויה הענפה שברא ביצירותיו – אל כל אותם ההטרונימים.

פסואה סימן את לידת ההטרונים השירי הראשון שלו בנקודת ציון כמעט פורמלית – בתאריך. התאריך הוא ה־8.3.1914, היום בו נפלטו לו שורות על גבי שורות לאחר שכתב את הכותרת 'שומר העדרים', כמתוך הכתבה של מישהו אחר, מתוך חזיון שאינו שייך לו אלא לאלברטו קאיירו – 'ההטרונימאסטר' שלו.

אלברטו קאיירו הוא רק אחד משבעים ושניים ההטרונימים שהתגלו עד כה בעזבונו של פסואה, אך למעשה הוא אחד משלושת ההטרונימים הבולטים והשלמים ביותר שברא פסואה – בעלי ישות שלמה בעלת ייחוד כוללני של סגנון, שפה, השפעות ועוד.

שלושת ההטרונימים, אם כן, הם אלוורו דה קאמפוס, ריקרדו ריש ואלברטו קאיירו.

אלווארו דה קאמפוס

דה קאמפוס הוא המשורר הפורה ביותר שיצר פסואה (מבחינה כמותית), וגם המודרני ביותר. יליד שנת 1890, מהנדס במקצועו, בוגר אוניברסיטת גלאזו, 'איש העולם הגדול' שמכר את נפשו למסעות בעולם ולמסעות סמים, עד שלבסוף התמסר לעולם השירה, כאשר התביית בפורטוגל בסוף מסעותיו. בשיריו נמצא את ה'אין' ואת 'היש' קלועים בצמה צבעונית, פוטוריסטית, נהירה וסתומה, פילוסופית ואנטי־פילוסופית כאחד. צמה שהותירה הד מצעקתה ונוכחותה.

השיר "חנות הטבק" הוא אולי המפורסם מבין שיריו. יש שייחסו לקאמפוס את התואר 'המשורר הלאומי של פורטוגל' בזכות השיר הזה, אשר מציב את עליבותה ותפארתה של ליסבון בתבנית של "חנות הטבק"; אך יש ויחליפו את ליסבון באנושות כולה או בנפשו היחידה של האדם הבודד.

כשנתקלתי בפעם הראשונה ב"חנות הטבק" הייתה בי תחושה חזקה של ערבוב אפשרי ומדויק של דבר והיפוכו שהתמזגו יחדיו למשהו נהיר וברור כמו לא היה מעולם דבר והיפוכו ככזה. לא אגזים אם אומר כי נתקלתי באסטתיקה שירית נדירה.

התחלה זו של 'חנות הטבק' היא ההתפרקות הראשונה שמכילה בכל חלקיק שלה דבר והיפוכו; מובילה אותנו, אולי בזכות עצמה, להתבוננות הסופנית הזו של הדובר מחלונו אל עבר חנות הטבק:

ניתן לראות בשיר זה כטקסט פילוסופי מובהק של "האדם הרוכן על אדן חלונו ומהרהר" וניתן גם לזהות מחאת נעורים על דרכו של עולם. אפשר למצוא את המיזוג בין השניים שהרי חלק מהדרו של שיר זה היא הפשטות בה הרהוריו של הדובר כמו נזרקים על הדף:

אבל ההוויה הזו, השיר הזה, הדובר הזה – הם תופעת הלוואי של המנותק, של הנצפה מעבר לחלון:

לאורך כל שיריו זורק קאמפוס את 'הגרנדיוזי' ומבכר את היומיומי. לבטח מאמיני תורת הזן ימצאו בו מורה דרך מחונן, אך אם יתורו הם אחר 'סיגים' – וודאי שימצאו שם אנדרלמוסיה של סתירות ותסכול עז, המבצבץ מתוך הדרך המוזרה שבה מזגזג הדובר מהאמת המטפיסית והגרנדיוזית ומהתשוקה אליה, אל עשבי הבר של הנקיות הפשוטה:

אך במקביל לאותה ערגה אל הפשטות, כאמור, ישנם אינספור פיתולי מחשבה מקושטים ביסוריו של 'הפילוסוף המצוי' וזעקות לאמת הגדולה שתגאל אותו מיסוריו:

אלווארו דה קאמפוס, כאיש הסוחב בתוכו את כל חלומות העולם, מתגלה בשיריו כישות מרתיעה ולא אנושית כמעט. אף שרוב שיריו כתובים בגוף ראשון, תמיד יישאר טעם של נאום פילוסופי, קוסמולוגי, אימפריאליסטי, וכן טעם חזק של אהבה עצמית חולנית הנובעת מסלידה עמוקה מההוויה האישית־הכללית.

ריקרדו ריש

בין רבדים של נוצות טווס, שיריו של ריקרדו ריש מהווים את הנוצות הרכות שמעטרות את צוואר הטווס, זאת בניגוד לנוצות הקשיחות יחסית שמביאה לנו שירתו של אלווארו דה קאמפוס. כשירת רחל המשוררת אל מול שירתה של יונה וולך. ריקרדו ריש נולד ככל הנראה ב־29.1.1914 (מצוין במקום אחר בכתביו של פסואה כי הוא נולד בכלל בשנת 1887) בעיר פורטו. לטיניסט בחינוכו הרשמי, הלניסט בהשקפתו, הוגה דעות פוליטיות, תלמידו הנאמן של המשורר הרומי הוראטיוס (שפרננדו פסואה תרגם כמה משיריו לאנגלית) ורופא במקצועו.

כאמור, שונה מאד שירתו של ריש מזו של דה קאמפוס. רכה היא ומשיית, תוכנה מדיף ניחוח קלאסי ואף כתובה היא בתבנית קלאסית, תוך שמירה על משקל וצורה אחידים. לא תמצא, כבשירת דה קאמפוס, התפזרות ופזרנות מודרניסטית, אם כי שמרנות, סטואיות וערגה סמויה לה. אם דה קאמפוס היה 'אלוהי הדברים הגדולים ואלוהי הדברים הקטנים', ריש היה 'אלוהי הדברים הבינוניים'. בשירתו נמצא את המידה האנושית והערגה על היקום תוך כדי שילוב ידיים אנושי.

שני שירים המדברים אל האהובה לִידְיָה מקרינים את הנגיעה החטופה, העדינה הזו באנושויות כאמצעי, כצינור המוליך אל הים ההזוי הזה שנקרא שלווה:

יהיה ויחוש הקורא מחנק קל מהמתיקות ומניחוח הורדים, אך אל נטעה בעטיפה סטיגמאטית זו. ריש מטיף לחיי התבוננות ולא מוותר על ה־חוץ כצינור ראשי לעולם הפנים – האלים גלויים לעיננו משום היותם "ממשיים כמו הפרחים". כבמיטב השירה הקלאסית, עולם האלים מוזכר כאביזר עזר להגשמה השירית, וכן כַּמטרה עצמה:

האלים הם פסגה נשגבת, אך לדידו של ריש אין להאליל אל אחד כשם שהאלילו את ישו (כבשירו "איני שונא אותך, ישוע, כשם שאיני אוהב"); הוא בז לפולחן סביב רעיון אחד, הוא מבקש מתינות בכל, ודורש מתינות לאורך כל שיריו.

ריקרדו ריש מצטייר כאמור כאדם רך, פילוסוף מעודן אשר שוזר את עולם החומר והרוח לזר ורדי פסטל ריחניים.

אלברטו קאיירו

מורם ורבם של ריקרדו ריש ואלוורו דה קאמפוס, ובראשם של פרננדו פסואה, הוא אלברטו קאיירו, האיש הפשוט חסר החינוך פורמאלי, בעל השליטה הבסיסית ביותר בשפה הפורטוגלית. קאיירו נולד בליסבון ב־1889 ומת בה ב־1915. הוא נולד, כאמור, עם כתיבת הכותרת "שומר העדרים", ומשם ואילך התפתח הוא לישות עצמאית, משורר ורועה לפסיפס אשר נקרא פסואה.

קאיירו מזכיר לי את רבי נחמן מברסלב; אינני בטוחה אם זה בשל "שירת העשבים", בשל יחסו לטבע, בשל האווירה ששמו מותיר עלי או בגלל כל אותן הסיבות. קאיירו הוא משורר הטבע. גם הוא, כריקרדו ריש, מגיע לתובנות תוך התבוננות ב־חוץ, אך ה־חוץ שלו מתמקד בטבע – בצומח, בבעלי החיים, בעונות השנה ובגרמי השמים, וכמעט שאין למידה מבני האנוש או מההתמזגות עמם: קאיירו דוגל בהתמזגות טוטאלית עם הטבע, ואף מנסה לחקות את חשיבתו.

גם הוא, כיתר ההטרונימים, פורס הרהוריו כשירה. קאיירו מכיל בשיריו את סגנונו הפזרני, הכמעט אסוציאטיבי של אלוורו דה קאמפוס, ועם זאת את העדנה והסטואיות של ריקרדו ריש. ניתן להבחין בשניים אלו בתוך שני בתים של קאיירו, מתוך "שומר העדרים":

פשטות ופיתולי מחשבה, אלווארו דה קאמפוס וריקרדו ריש... זה היה אלברטו קאיירו – מיזוג של שני ההטרונימים העיקריים של פסואה, מיזוג החורף והקיץ באותה עת, ממש כשם בוראו – פרננדו פסואה.

פרננדו פסואה

פרננדו פסואה פרסם שירים גם תחת שמו שלו. מקצתם פורסמו בכתבי עת שונים וחלקם בקובץ שיריו הפורטוגליים, היחיד שראה אור בחייו – "המסר". על מנת להבדיל מהשירה ההטרונומית שירים אלו נקראו "אורתונומיים", וחלקם ביצירתו הכוללת זעיר יחסית. רוב שיריו מתייחסים לארץ מולדתו פורטוגל, לשליטיה, לחלליה, ליופיה, למקומה בעולם ולמקומה בממלכת האל.

ישנם גם שירים בהם הדובר מהרהר על מהותו של משורר, בהם נמצא אותו כמו בז לכוונותיו של המשורר, ומכניס ספק באמיתותן של אותן הכוונות; שירה ארס־פואטית כמעט אכזרית הבאה לברר "מה?". ניתן יהיה למצוא ארס־פוטיקה מובהקת בשירים "אוטופסיכוגרפיה" ו"זה", אך במחזור השירים "תחנות הצלב" אני מוצאת את ההנחה היסודית של פסואה על עצמו כאדם ומשורר, הנחה שאינה בולטת בקריאה ראשונה:

ה ה ת פ ז ר ו ת... מי שלא חווה התפזרות בימיו, כנראה שלא יחוש את אותה צמרמורת שאני חשה בקוראי את הצירוף היחיד הזה: "אני מתפזר...". פרט לתמצית שטמונה באמירה זאת, תמצית מרוכזת של אינסוף חללים וריכוזי תחושות, יש כאן גם את כל תורתו של פסואה:

"אֲנִי מִתְפַּזֵּר..."