הטבעת בבטן המלה

שרון אס הבטיחה פעמיים – ופעמיים קיימה. ההבטחה הראשונה היתה אי־אז בדצמבר, בערב הקראות ארוך מדי, מדושן מדי ומשמים, ערב שניצל בזכות הקראה מחשמלת אחת, הקראה ששלחה אותי אל ספרה החדש – "הזר ואשת חול", ספר שנפתח בשורות:

שורות מרהיבות, שורות שהן ההבטחה השנייה, הבטחה ששאר הספר בהחלט ממלא. יש בו לא־מעט שירים חלשים, אבל כמכלול הוא חוויית קריאה מענגת. רוצו לקרוא: שרון אס היא הדבר החדש.

עד כאן השתפכות. מכאן – לענייננו. "הזר ואשת חול" מתחלק לשני שערים: 'טבעת' ו'הזר'. הקשר בין הטבעת – נושאו של השער הראשון, לבין הזר – נושאו של השער השני – הוא הדוק מאוד, ובעמודים הבאים אנסה להצביע עליו.

השיר "זוך", שנפתח ברצף בזבזני מאוד של "מהויות" מיודעות (המשורר הזקן, הנמר, המאזין, הזמן, המוזה הצהובה, המוות) פועל לסילוקן של אלה ולהחלפתן בחוויית מהות "עירומה", ראשונית ובלתי־מילולית. בבית האחרון לחיות אין שמות, והשיר מסתיים בשורות:

לְרֶגַע כָּחֹל וּפוֹעֵם הָיִיתִי תִּינוֹק כָּל עָצְמוֹת
הַיַּעַר. וּבַכִיתִי רִאשׁוֹנָה

דומה שהמגמה הזו, של חתירה למגע עם "הדברים־עצמם" ללא מחלצות השפה והשם שהולבשו עליהם, נמשכת לאורך הספר כולו, והשורה האחרונה בו תהווה אילוסטרציה טובה לכך:

כדי לבדוק איך הטבעת מתקשרת למגמה הזו אני מביא בשלמותו את השיר "טבעת", היחיד בחלקו הראשון של הספר שכולל את המילה הזו:

טַבַּעַת

שְׁלשָׁה צְעָדִים לָקַחַת מֵהַלֵּב הַקָּרוּעַ.
שְׁלשָׁה צְעָדִים – וְלָעַיִן מַעְגָּל וּמַבָּט:
הוּא לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת אֲבִי הָאִישׁ
שֶׁהִזְנִיק אוֹתִי מֵרֹאשׁוֹ כְּמוֹ סוּס מִלְחָמָה.

           בָּרַעְמָה הָאַדְמוֹנִית שֶׁל הַחַיָּה הַדּוֹהֶרֶת סְבִיבִי שְׁלשִׁים
           וְשָׁלשׁ שָׁנָה אֲנִי תּוֹפֶשֶׂת – וְעוֹלָה.

              לֵב הַסּוּס וְלֵב הַיַּלְדָּה אוֹחֲזִים זֶה בָּזֶה – וּמִתְלַכְּדִים.

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זִהָה בִּי בַּת הִכְרַזְתִּי עַל עַצְמִי יְתוֹם־הַסְּעָרָה
וְנִשְׁבַּעְתִּי אֱמוּנִים לַטַּבַּעַת —
                                הַמּוֹפִיעָה לְעִתִּים בְּבֶטֶן הַמִּילָה.

נתחיל מהסוף. רק הדקדקנים שבין הקוראים שמו לב שהמִלה האחרונה בשיר היא "המילה" (circumcision) ולא "המלה" (word). זה לא מקרי. אני סבור ש – אם יש קריאה "נכונה" יותר לשיר – יש לקרוא את המלה האחרונה לא כפי שהיא כתובה: "מילה" כתיב, "מלה" קרי. הטבעת אינה מופיעה בבטן המילה (אני לא מסוגל למצוא למטאפורה הזו שום פשר) אלא בבטן המלה, ו"מילה" היא רק משמעות נוספת שמבצבצת, מניפולציה ערמומית של הקורא התמים.

מי שמחפש הדגמה לטבעת המופיעה "בבטן המלה" מקבל אותה מייד. מתוך ה"מלה" צצה "מילה" – פעולה טבעתית בפני עצמה, שלא לשווא מיתרגמת "circumcision". המלה היא תווית מופשטת המכסה תחתיה את המילה הכואבת והמדממת. המילה עצמה היא טקס של קריאת שם, ויש בה גם אלמנט של סירוס. המילה היא חותם הנטבע בבשר. זוהי, אפוא, הטבעת: קריאת שם לדבר־האמיתי שישנו במרכז, שם המסתיר אותו והמסרס אותו. הטבעת היא הסתרת הפין המדמם מאחורי המלים "פין מדמם", הסתרת המלים הללו מאחורי המלה "מילה", ולבסוף – הסתרתה בתוך המלה המיתממת "מלה".

באור הזה אפשר, כעת, לקרוא את השיר כולו, שהוא תאור של יציאה מהמרכז אל הטבעת החיצונית. ההתרחקות מן "הלב הקרוע" שבמרכז מאפשרת, לכאורה, את המבט המפוכח עליו. ביציאתה אל הטבעת הדוברת "תופשת" (ולא "תופסת") את רעמת החיה, ובעקבות כך זוכה החיה לשֵם: סוס. גם הלב הקרוע זוכה בהמשך לשם – "הכרזתי על עצמי יתום־הסערה" – שם שהוא לא יותר מאשר הדבקת תווית קלישאית של "יתמות". המבט ה"מפוכח" (החיצוני, הטבעתי) על הכאב הוא אפוא רק מילוליזציה שלו, הכנסתו לתבניות המוכרות. לטבעת הזו, המופיעה בבטן המלה, נשבעת הדוברת אמונים, בצעד שהוא מעין בריחה מממשותם הכואבת, הפיזית, של הדברים.

הטבעת אינה מופיעה עוד בחלק־הספר הנושא את שמה, אבל המעגל מופיע בשירים רבים. בדרך כלל הוא לא מופיע בהקשר של המילולי־העוטף־את־הפיזי, אבל כמעט תמיד נמצאת במרכזו איזו מהות צופנת סוד. כך, למשל, בשיר הפתיחה "זוך", בו המעגל משורטט מסביב למשורר. החוויה הלא־מילולית שבה מסתיים השיר היא הצלחתו של המשורר (באופן פרדוקסלי דווקא באמצעות מילותיו) לגעת בדוברת הנמצאת מעברו השני של המעגל. כאן אפשר לנסח מחדש את המגמה הכללית של שירי הספר: לפרוץ את הטבעת ולגעת בדברים־עצמם.

הזר מופיע לראשונה בעמוד 56, ובעמוד אחריו אנו קוראים:

לָשִׁיר אוֹתוֹ, אֶת הַזָּר,
פֵּרוּשׁוֹ שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי דָּבָר. פֵּרוּשׁוֹ
חֲמוֹרִיּוּת. פֵּרוּשׁוֹ רַק לָשִׁיר:
שִׁבְעִים וְשֶׁבַע לָרוּץ מִסָּבִיב לַחוֹמָה.

בשיר הזה, שהוא הודאה־בכישלון, מתחברים הזר והטבעת. נאמר כאן הברור מאליו: המילה "זר" אינה הזר עצמו, כמו שהמילים "יתום־הסערה" אינן תחושת הנטישה. הטבעת היתה לחומה, חומה שמאחוריה, כמו הלב הקרוע, נמצא גם הזר. את החומה הזו מעשה־השיר יכול רק להקיף, ואין באפשרותו לחדור מעבר לה. החומה הזו לא תיפול גם אם תוקף שבעים ושבע פעמים. את הנמיה, שתהיה נציגת־הזרוּת בשיר האחרון בספר, לא יוכל השיר להנכיח.

השיר הבא (עמ' 58) סוגר סופית את מעגל הכישלון:

הַמִּלִּים מַכְרִיעוֹת אוֹתִי אַרְצָה.
עֲדַת צְבוֹעִים נוֹבֶרֶת
בְּבִטְנִי. עֵינַי רוֹאוֹת, כְּעֵינֵי עִוְרִים,
צֶבַע אֶחָד. כָּחֹל.

הסיטואציה כאן דווקא דומה מאוד לסיטואציה המיסטית ב"זוך". הכחול הוא אותו כחול, וגם שם הדוברת מגיעה אליו כתוצאה ממתקפת מילים. אבל ההערכה הנפשית את הסיטואציה שונה מאוד, באופן שמעמיד באור אירוני את החוויה של "זוך". כאן הכחול נתפס כסוג של עיוורון, ומתקפת החיות־המילים אלימה הרבה יותר מזו שב"זוך". נדמה שהכישלון להקיף את המילה ולחדור את הטבעת שבבטנה מביא למצב ההפוך: המילים מקיפות את הדוברת, נוברות בבטנה־היא, ואינן מאפשרות לה לראות דבר מעבר להן.

הכישלון נשלם. השאלה שצריכה להישאל עכשיו היא מדוע הספר לא מסתיים כאן. מה מאפשר לשרון אס להתגבר על המסקנה השירית הקודרת הזו? מה מאפשר את כתיבת תריסר השירים האחרונים בספר?

זו שאלה שראוי לחשוב עליה, ובינתיים נשאיר אותה פתוחה.