אני היא אמריקה

יותר משירתה של תקופה, יותר מזעקתו של דור, "אמריקה" היא מניפסט האדם החופשי כפי שמציג אותו אלן גינסברג תוך ניהול דושיח מונולוגי (זהו צד המונולוג הגינסברגי כמובן) עם לא פחות ולא יותר מאשר ארצות הברית של אמריקה, במעין "פסגת הִדברות" נייטרלית שכונסה על ידו כבר בהטחת האשמה הראשונה (אֲמֶרִיקָה נָתַתִּי לָךְ הַכֹּל וְעַכְשָׁו אֵינִי כְּלוּם; הנימה הגינסברגית הופכת כמעט משפטית), בה גורר גינסברג את אמריקה, פשוטה כמשמעה, מחוסרת את נוכחותו של ולו אחד מנציגי חמישים המדינות, כאשר היא לבדה, במובנה הרחב, נוכחת מולו ברוחו – או אז מקיים גינסברג דושיח מניפסטי עם הוויית המעצמה ואפשר לנסח זאת כך: גינסברג מנהל דושיח עם חלקי־הווייתו שלו המזוהים דרך המלה "אמריקה"; "אמריקה" היא חקירת־עצמו של גינסברג, על פטריוטיותו, חירותו כאדם, תוכחותיו, זכרונותיו ותקוותיו.

יאמר הקורא הדולשוני – מה עניין התרגום? הרי כל מאן דהו בר־דוּשׂפה בסיסי יוכל לתרגוּם המשפטים הפשוטים ובאנגלית הברורה (בזאת אני מתייחס לרוב השיר¹). תרגום "אמריקה" ותרגום גינסברג בכלל הוא יותר מתרגום שירה, יותר מתרגום תקופה, יותר מתרגום היסטוריה – זהו תרגום היישות הכוללת שכמעט ואינה ניתנת להגייה, ובוודאי שכמעט ואינה ניתנת לתרגום, והיא היא שמבדילה את השיר – תרגום ה־beat. בלתי מוכר, ה־beat (בדומה לתפישות מטאפיסיות אחרות) הוא בלתי־נתפש דרך המלה וכל ביטויו דרך הצירוף הפּוֹפִּי, הרבמשמעי – "beat" – גורע מן ה־beatness שלו, שבּוֹ; ה־beat הוא מהלך־העניינים הגינסברגי, הוא הכרות בלתיאמצעית עם הווית הקצב שמייצגת אמא בלור², יותר מאשר עם פָּעלה [למרות שידע ביוגראפי מינימאלי מועיל להבנה שלמה יותר של הוויית הקצב, גינסברג אינו זקוק למחקרים עמוקים מדיי מצד הקורא באשר לדמויות השיריות הנזכרות כמובאות־הוויה; "משפטים אלה [...] הם חסרי מובן. דרכם, ובאמצעותם הוא יטפס אל מעבר להם. (הוא חייב, כביכול, לזרוק את הסולם לאחר שטיפס עליו³)."]; הכרות בלתי־תלויה עם משפטי נערי הסקוטסבורו גם מבלי לקרוא זאת בכותרות העיתון (יתאר לעצמו הקורא את הקושי בהבנת הוויית הייאוש הכלל־ישראלית לאחר רצח רבין מתוך הצירוף "חבר, אתה חסר⁴"); את כל אלו – את ההתוודעויות הבלתי אמצעיות הללו – מאפשר גינסברג לקורא דרך ניסוחי beat מפותלים ושיקוע ה־beat ביסודות השיר.

They sold us garbanzos a handful per ticket a ticket costs a nickel and the speeches were free⁵ שר גינסברג, כאמן־קצב – המלים הצבעוניות נורות זו אחר זו – חומוס, קומוניזם, מריחאונה, מין חפשי, סקוט נירינג מחד, ספרות בלתי פרסומית מאידך. יותר ממשורר, גינסברג הוא אמן צילומילולי; את הוויית ברקלי בתאריך ה־17 בינואר 1956, הצליח גינסברג להעביר באותה הדרך עליה הוכתר כמולך – דרך ה־beat.

שלושים שנים אחרי ימי ברקלי של גינסברג כותב ז'אן בודריאר את אמריקה⁶ שלו, ובחלקו השני של הספר מופיע סיכום ביניים קצר ועצוב:

"המקום הזה רקוב כולו מעושר, מכוח, מסניליות, מאדישות, מפוריטניות ומהיגיינה מנטאלית, מעוני ומפזרנות, מיוהרה טכנולוגית ומאלימות מיותרת, ובכל זאת אני לא יכול שלא לראות בו את זריחתו של העולם. אולי זה בגלל שהעולם כולו ממשיך לחלום עליו גם כאשר הוא שולט בו ומנצל אותו⁷".

בודריאר צופה על אמריקה של גינסברג דרך עיני ההיסטוריה ומטיח בקוראיו את המסקנה הבלתי נמנעת: גינסברג הוא אכן המפיץ של תמימות קטלנית⁸. ראייתו הכללית של בודריאר את אמריקה היא כתהליך בלתינמנע של מִדבּוּר חברתי על כל גווניו (ארכיטקטורות, צרכנות, מנטאליות וכיו"ב), וכמעט מגיש הוא אל כותב רשימה זו את המטאפורה המדברית הבלתינמנעת על מגש כסף עלזמני, ולכותב רשימה זו נשאר לעצור למנוחה קצרה באחת מתחנות הביניים שהיא רק שלוחה מן השלוחות הגינסברגיות התקופתיות – ג'ק קרואק. אם בודריאר הוא נביא־זעם מאוּחר, קרואק הוא ללא ספק תת־אורקאל על־תקופתי, חד־תשובתי לגבי כל שאלה מִדבורית באשר היא; מדובר כמובן ביצירת ה־beat הקלאסית – בדרכים⁹. סע עלפני המדבר הזה, מציע קרואק, גם אם בשפתו נשמעות המלים אחרות והמלה "מדבר" אינה מוזכרת במפורש, הרי זהו גרעין ראייתו את אמריקה על כבישיה כדרך בְּשׂמִים נבּטִית ארוכה ומפותלת, רצופת אפשרויות חצייה – חצייתהּ אפשרית ועלאנושית – עלכן סע, יאמר קרואק לשואל הפתאומי, ושְׁכָח. ובעוד שלושים שנה בודריאר יכתוב שנהיגה היא צורה חזיונית של אמנזיה¹⁰ באותו ניתוח מבריק של מידבור אמריקאי. כעת נותר לחזור את קודקוד המשולש הבינזמני שצוייר כאן עד כה, ולשוב אל גינסברג – ה־Moses של כל המדבר הזה.

✻

הראשונה תהא "לא". הרי גינסברג היטיב לתעד יותר מליצור יטענו הטוענים; כמובן – בין תיעוד לתיעוד הובלחה פה ושם יצירה, ובלתי ניתן להתעלם מ"קדיש" ודומיו (וכה רבים הם דומיו; על אף היריעה המצומצמת, נכונותו השירית של "קדיש" מתגלה יותר מפעם בשיריו הקצרים [אפילו הקצרים באופן קיצוני] של גינסברג). אולם, לטועני טענות אלו ישיבו תומכי המהפכה: אמנם מחאת גינסברג כוונה אל ציבור אמריקאי במהותו בתקופה בה מריחואנה הוותה מחאה בפני עצמה (לא סם למסיבות הנוער הארעיות כיום), אך האם בלתי ניתן להפיק לקחים מן ההיסטוריה? (הנה היא, תמימות קטלנית---) האין ההיסטוריה עומדת נכוחה מולינו בשעת צורך או מכה על חטאינו במלותיה בשעה שאנו חוטאים לה?

שניה, עומדת תשובה שונה במקצת: שיריו של גינסברג עוסקים בהיסטוריה פרטית מדיי, ויש להם מין ערך שירי, ויש להם מין ערך היסטורי – אך זה האחרון ממוקד מדיי ומחאתו "אינה רלבנטית" בתרגומה העברי, שכן מקומה בתרבות הזו, בזמנים הללו – אינו משנה דבר וחצי דבר. אך אני חולק; מדינה "משתדלת" כישראל, הרואה בגלובליזציה אור וישועה, הרואה בהתפתחות אחדות־אמריקאית־קפיטליסטית־כובשת־באופן־כלל־עולמי צורך מסויים לחיי חברה נורמאליים – אשר רואה את מדד הנורמאליזציה דרך עיניים אמריקאיות, אשר רואה בהידמות לאותה מעצמה גדולה ציווי בלתי־מעורער כדי להשאר בעניינים, שהיא הרי מודלחיקוי – מדינה שכזו לעולם תהא מפגרת בתרבותהּ ובחברתהּ בצעד־עוקב אחרי המודל אליו היא שואפת; מדינה שכזו – מדינת היהודים (ביטוי ארכאי כשלעצמו ובלתי־תואם את מודל החיקוי; הרי תחימה קונספטואלית שכזו למדינה מצמצמת את אפשרויותה, בניגוד ל"אחותה" הגדולה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות) – י ש ר א ל – היא אמריקה קלוקלת; היא אמריקה פחותת "עוצמה ועזוז" בניסוחו של דייויד יוּם – היא הזכרון הקלוש מן "הדבר כשלעצמו". החלב והדבש הזבים – כל אלו הם אך רק זכרון חלוש וּפְחוּת־עוצמה מן ה"דבר כשלעצמו" – הוא ארה"בּ בכל הדרה; וכך יימשכו הדברים, כל עוד תראה ישראל את אמריקה כמודל לחיקוי – היא תתן לה הכל ואז תהא לא־כלום; אין זו קריאה למרד; זהו, כאמור, אך רק הסבר לרלבנטיות הבלתי מוטלת בספק כעת (כמדומני) לתרגום השיר. שלישית ישנה הסכמה מלאה לרלבנטיות המחאה הגינסברגית בישראל 2002, ולאור שתי התשובות האחרונות נראה כי זו התשובה היחידה.

"פעם", טען לוֹק במאמרו על המדינה, "כל העולם היה אמריקה"; לוק לא כיוון, כמובן, למעצמת הברזל המדברית והמדבירה של בודריאר, אלא לג'ונגלים הבלתי־חודרים, האינטימיים והבלתי־משמעותיים בקיומם אליהם מתגעגע גינסברג, אל אותה יבשת "פרימיטיבית" דאז בגנאי האנגלי הראוי לה. נראה שגנאי זה חוזר בהדים קלים מן העבר ומתעצם שנה לשנה יותר ויותר; בודריאר מסכם: "מה שהתאייד אינו רק האסתטיקה של הקישוט [...] אלא של הגופים ושל השפה¹¹". אמריקה של בודריאר (היא בכל המובנים אמריקה שלנו כיום) היא מדבר קומפולסיבי; ניתן להסיק שזעקתו של גינסברג לא נשמעה, ושתיאורו של לוק עומד על סף רלבנטיות מחודשת.

תרגום זה מוגש אל הקורא כיותר מתרגום beat; הוא מוגש אל הקורא משולחנו של המתרגם למען חידוש הזעקה הגינסברגית שהחרישה את אזנַי למקרא "אמריקה" ולמקרא הספר בו פורסם השיר – "Howl" (ובטוחני – לרצף העובדות: שם הספר, נושא השיר והיות הספר ספרו הראשון של גינסברג בשנת¹² 1956 – אין מקריות סתמית); השיר מוגש אל הקורא הישראלי למען ישא את הזעקה אל החוץ, והבחירה בתוואי שטח שירי שכזה – הרשת המקוונת, הוא לדעתי אך רק גימור לעולם החדש (הו, יברך אלוהים את הקריאה הנאיבית!) אליו זועק גינסברג, ואליו – כולי תקווה – יזעק הקורא בתום זעקה זו.